הפרעות אכי-לי?

הפסיכולוג עוד יומיים, ואני חושבת שעברתי תהליך די גדול ביחס שלי להפרעות אכילה. אם בהתחלה כשהרופא הציע את הרעיון הגבתי בעלבון מסוים, היום אני מגיבה בפחות התנערות. אני עדיין חושבת שאין לי הפרעת אכילה; אבל אין לי בעיה שאדם שמבין בזה יגיד את אותו הדבר.

ומה אם יש  לי הפרעת אכילה? לפני שבוע הייתי אומרת שאין ודי. עכשיו התגובה מתונה יותר: אם יש לי הפרעת אכילה, ואני בספק די גדול בנוגע לכך, אז נטפל בה.

אני חושבת שהבעיה הגדולה של הפרעות אכילה זה שאם מתאמצים מספיק, אפשר למצוא 'קוים של הפרעת אכילה' אצל כל אחד. ולכן, הכי טוב להפסיק לחשוב על זה ודי.




________________
להיות בריאה זה


להיות בריאה זה לדבר עם החברות בלי שפצעים ישנים מהתקופה שהן לא היו שם יפתחו.
להיות בריאה זה להשאל כמה את שוקלת, ולענות בכנות שאין לך מושג.
להיות בריאה זה לקבוע דברים, בלי לסייג ב'אם יהיה לי כוח' ובלי לברר מה עוד יש לי באותו שבוע. 

שינויים

ברגע של חוסר תשומת לב מצידי גיליתי שחסכתי לעצמי את הנסיעה להודו. החלטתי (קצת אחרי שאולצתי בעל כורחי, יש לציין) לשנות את תפיסת החיים המודרנית והלחוצה שלי, ובלה בלה בלה ניו אייג'ית שכזו. אני לא אוהבת קלישאות; וההחלטות שלי הן קלישאתיות נורא, אז אני אנסה לעשות את זה מהר.

אני מצהירה בזו שאאמץ אורח חיים שונה, הכולל

• זמן לעצמי. להתבונן בשום דבר. לעשות כלום. לשכב ולחלום. 
• דמיון מודרך. הגיע הזמן שאקשיב לעצמי יותר ושארגע, לא משנה כמה החיים עלולים להיות עמוסים מנקודת המבט הטינאייג'רית משהו שלי.
• לימוד נהיגה. כי להתמודד עם פחדים זה נהדר, ולרכוש עצמאות זה כיף. והגיע הזמן שאלמד.
• רגעים קטנים של אושר. אני מכריזה בזאת על פתיחת רשימת מאה הדברים שמשמחים אותי. כי החיים מלאים נקודות שמחות וחבל לפספס.
• פינוק לעצמי. מעכשיו, חודש בו לא קניתי מתנה לעצמי הוא חודש מבוזבז. במיוחד אם בחודש ההוא קניתי מתנות לכל העולם..

שינויים בהרגלי תזונה ובכושר מחכים אי שם באופק. כרגע אני עוד קצת חלשה, ולהתחיל לשחק בלא גלוטן-כן הרמת משקולות נראה לי טפשי. אבל הנה הן באות, רוחות של שינויים, והנה גם אני!

אנה, מיה ואני

הביקור אצל הפסיכולוג מתקרב לו, ואני מנסה לחשוב על מה כבר אפשר לדבר כדי לאבחן הפרעת אכילה. כלומר, שאלות כמו 'כמה פעמים ביום את גורמת לעצמך להקיא' הן לא מאד אפקטיביות. אני מניחה שיהיו שם שאלות בסגנון 'איך את רואה את עצמך' ותשובות מתחכמות בסגנון 'בעזרת מראה, אלא איך?'. אפילו לא מכעיס אותי שהרופא הפנה אותי לפסיכולוג; סתם משעשע למדי. הפרעות אכילה ואני..זה כל כך תלוש. כמובן, לא תמיד חשבתי ככה.

הכל התחיל ביומולדת שש עשרה. רציתי לתרום דם, ודרך האתר של מד"א גיליתי שא. אפשר לתרום רק מגיל 17, וב. אפשר לתרום רק ממשקל 50 ק"ג. אז יש לי שנה להעלות שני קילו. אפשרי? בטח אפשרי. אפילו יותר.
חצי שנה אחר כך היו לי שני קילו להעלות בחצי שנה. אפשרי? בטח.
ארבעה חודשים אחר כך ניסיתי לחשוב מה, לעזאזל, הסיפור איתי ועם שני הקילוגרמים החסרים. מעולם לא קרה שרציתי משהו ולא הגעתי אליו, כל עוד זה תלוי בי; כלומר, אני אולי לא אשיג את הילד ההוא שאני אוהבת והוא לא אוהב אותי, אבל אני כן אעבור בגרויות בלי להיות כל השנה, או אעלה לארבע יחידות מתמטיקה, או כל דבר אחר. כשאני רוצה משהו אני מצליחה אותו.
אז אם אני לא מצליחה לעלות 2 ק"ג מסכנים, כנראה אני לא רוצה. וכך יצאתי לי למסע בעקבות השלדים שבארון.

פיתחתי תיאוריות בנוגע לכך שמעולם לא אמרו שאני יפה; טובת לב כן. חכמה כן. יפה לא. אז כמובן שאני נשארת רזה רק כדי למשוך תשומת לב ותראו - אני גם יפה, בנוסף להכל! ברקע הדהד זיכרון בו שכנה חטטנית אומרת לאמא שאני אמנם מכוערת, אבל העיניים שלי יפות. הזכרתי לעצמי את כוחן של מילים, שהנה אני 12 שנה אחרי האמירה הזו, ועדיין עמוק בפנים מנסה להוכיח שהיא טעתה.

הסברתי את זה כרצון להישאר בארץ לעולם לא; כאילו שאני לא רוצה לגדול. 48 זה בסדר, 50 לא. 50 זה של אנשים גדולים מדי, ואני לא גדולה. לא רוצה להיות גדולה. ההסברים האלה התאימו לתקופה, שהייתה היסטרית קלות מכך שכבר עברתי שמינית מהחיים שלי ולא עשיתי כלום.

הסברתי את זה בקול רציני, בשיחת נפש עם חברה שהנהנה לה. התיאוריות האלה נשארו, ובכן, תיאוריות. הן לא באמת הפריעו לי ביומיום. שקלתי את עצמי רק כשיצא לי לעבור ליד המרפאה, כלומר בערך פעם בחודשיים- שלושה. אכלתי כדי לשבוע, ולא כדי להוכיח או לא להוכיח משהו. נזכרתי בהן בעיקר כשהגיעו האנטיתיאוריות. כשמישהו אמר לי שאני יפה והרמתי גבה על הרדידות שבאמירה הזו; כשחיכיתי למשהו ממש מעניין שיקרה כשאגדל; כשהבנתי שאני גדולה, ואיזה כיף לי :-)

זה היה בעיקר מסע במחשבה, ואני מניחה שקצת הלכתי לאיבוד באמצע. בסופו של דבר, כשהאנדוקרינולוג אמר שאני רזה כי - הפתעה - נולדתי עם מבנה גוף רזה, המחשבות האלה שעשעו אותי נורא. 

לפנות מקום

בשנה שעברה החליטה בת אחת מי"א1 לעבור לי"א4, כלומר לכיתה שלי. היה לה קשה עם המחנכת והחברות..הסיפור הרגיל, אני מניחה. היא באה לכיתה שלנו, ואחרי שבועיים גילתה שלא טוב לה איתנו, והיא בעצם רוצה את הכיתה שלה. המחנכת כינסה את כולנו בשיעור חינוך ונתנה לה לשתף בתחושות. ואז המחנכת סיפרה לנו שהצוות החליט לתת לה לחזור לכיתה שלה. באופן כללי, היא אמרה, לבחירות שלנו יש השלכות. אבל זה לא חייב להיות ככה; לפעמים אפשר להתחרט, ולא קרה כלום. למדת על עצמך משהו חדש, וזה נהדר, וגילית כמה את אוהבת את המקום הקודם שלך. 

אז זה לא קשור לכלום, הסיפור הזה. אבל נזכרתי בו היום. אני חושבת שזו אחת התובנות הנהדרות שקיבלתי בתיכון.

ידיד שלי ואני לא מדברים כל כך מאז שודרג מעמדו ל'אקס'. הייתי רוצה שההחלטה לצאת איתו, שגררה בעקבותיה את ההחלטה להיפרד אחרי די מעט זמן, תהיה אחת מההחלטות חסרות ההשלכות, אבל זה לא ככה. וחבל לי. למרות שאני אדם שמאד מחויב לבחירות שלו, ולמה שקורה בעקבותיהן. זה לא שאני בורחת מאחריות. אין פה איזה 'oops, I did it again' של בריטני ספירס, אלא יותר ג'ורדין ספרקס. בשיר קיטשי משהו, היא אומרת ' I gotta let my spirit be free 

To admit that I'm wrong and then change my mind'. ואני מדמיינת אותה תמיד כמין רקדנית שזורקת את הידיים אחורה ונשענת הכי קדימה שאפשר, ומיד חוזרת. זו תנועה שעושים רק כשמישהו מחזיק את הידיים שלך שם מאחור. רק כשיש רשת בטחון ליפול לתוכה, רק כשאין השלכות לבחירות שלך. או, לפחות, לא כאלה שיקר לך לשלם. אם הייתי יודעת שיהיה ככה, לא הייתי יוצאת איתו. ואז לא הייתי לומדת המון דברים על זוגיות, ואז..לא היה קורה כלום, בעצם. אבל מילא.

במבט לאחור אני תוהה כמה זו הייתה בחירה שלי, וכמה חייתי בתוך עולם דטרמיניסטי בו לא יכולתי לבחור אחרת. הכל קרה בשבוע בו החלטתי לחשוב מהבטן, מהלב, מהכתפיים, מכל מקום שהוא לא השכל שעובד אצלי שעות נוספות. וזה הרגיש נכון. ואז זה כבר הפסיק להרגיש ככה.

לברי סחרוף יש שיר בו הוא מפנה מקום: לשתיקות שלה, לנשיקות ולסטירות שלה, ללחיצות שלה, למכתבים שלה, לשדים שלה. לבגדים, לתמונות, לצללית, לנשימות. וגיליתי על עצמי שאני לא מסוגלת לפנות מקום. עוד לא.

וכך, בבוקר חגיגי אחד, החריפו הכאבים. איש אינו יודע מאין או מדוע. אני מנסה לחשוב אם כואב לי יותר מפעם או פחות מפעם או אותו דבר, אבל אין לי מושג. לגוף יש מערכת די מוצלחת להדחקת כאבים, ולפחות המערכת הזו עושה את העבודה שלה אצלי. מה שכן, אם כאב לי יותר מעכשיו, אין לי מושג איך הגעתי עד הלום. אני מרגישה שאני נשרפת מבפנים.

"תכלס, חבל שאת לא מתגייסת לצבא אלא עושה שירות לאומי", אמרה האחות שלפני גיוס.

-"הצבא לא היה מקבל אותה עכשיו גם ככה..היו מעיפים לה את הפרופיל על תת משקל" ענתה לה אימא.

"מה פתאום, בשביל זה צריך משקל ממש נמוך. וחשד לאנורקסיה."

-"אבל יש חשד לאנורקסיה!"

חוץ מהכאבים, גם זה ממשיך לשגע אותי. שעדיין יש מי שחושב שאני קמה בבוקר, דוחפת אצבע לגרון, מצחצחת שיניים, מתאפרת יפה והולכת לרופא להתלונן על בחילות וכאבים שגורמים לי לרדת במשקל. ואז אני חוזרת הביתה ומסתכלת במראה ומצלמת את עצמי ומעלה לישראבלוג וכותבת כמה אני עדיין שמנה. 

ועדיין יש מי שמתקשר כדי לומר לי לקחת אקמול ולהפסיק עם הצומי. 

ועדיין יש מי שיכול לשלוח אותי לבדיקות נורמליות, אבל הוא לא רוצה כי זה 'לא נעים'. 

אני פשוט לא מסוגלת יותר.

The voice

"..."

-"מה?"

"......"

-"מצטערת, אני לא שומעת!"

"..., עזבי."

(מתוך: שיחה ממוצעת שלי עם חברות, כיום.)

פעם הייתי ילדה מהסוג שמאמין שתמונה שווה אלף מילים, אבל למה להשתמש בתמונה כשיש אלף מילים? אני אוהבת לדבר. אני רוצה לדבר. ואני גם יודעת לדבר. עם השנים פיתחתי כושר דיבור מעולה: ניצחתי בדיבייטים, ואז ניצחתי שוב, עם הדעה ההפוכה. התווכחתי עם מורים (אוי, כמה נהניתי להתווכח עם מורים :) ) למרבה ההנאה של שאר הבנות שעקבו אחרי השעון. ואז המשכתי להתווכח עם המורים גם בהפסקה. דיברתי עם חברות בשיחות עד אור הבוקר. היום הן מצטטות את מה שאמרתי אז. זה בא לי בחבילת הכל כלול. האהבה שלי למילים היא נצחית. קריאה, דיבור, כתיבה, כל דבר שמערב מילה עם עוד אחת, אני שם. 

בחודשים האחרונים למילים הייתה חשיבות גדולה יותר. אני עוברת תהליכים שרק אני מרגישה, וגם את הכאבים אני צריכה לתאר כדי שהרופאים יבינו מה אני רוצה. אי אפשר לראות את זה בשום שיקוף, ככה שאני צריכה להיות השיקוף. וגם הפער שנפתח ביני לבין החברות היה צריך גישור, והגישור היחיד שאני מכירה הוא במילים. אז דיברתי. והסברתי. והסברתי שוב.

עם הזמן נחלשתי, וגם הקול שלי נחלש. הדיבור התחיל להיות מאמץ. המילים קצת יותר מחושבות - באמת חשוב לי להגיד את זה? אני צועקת, ושומעים לחישה. באמת-באמת יש לי כוח לחזור שוב על המשפט האחרון? 

במקביל ובהתאם למצב הקול שלי, האקס (אני מניחה שככה קוראים לו עכשיו..) ואני הפסקנו לדבר. לא בגלל שאין כוח. כשהיה צריך כוח כדי לדבר איתו הצלחתי לאסוף. וכך קפצנו מלדבר כל יום, כמה פעמים ביום, ברמת איזה סנדביץ' אכלת היום, לשתיקה מוחלטת. בניגוד לשיר של סקעת, אפילו מילים לא נשאר.

עצמי לעתיד, אני מאמינה שיש לשתיקה הזו מטרה. תחזיקי מעמד, אני עוד אחזור לשלב ה'מדברת בלי הפסקה'.

טופס ויתור סודיות רפואית

אז סוף-סוף הגיע המכתב המיוחל מהאגודה בה אתנדב שנה הבאה לשירות. ציפיתי שיהיה כתוב בו תאריך לסמינריון, אבל לא. במקום זה היה טופס ממש משעמם, ורשימה של עוד טפסים ממש משעממים שעלי למלא. בין הטפסים: טופס ויתור על סודיות רפואית.

אז אמנם תמיד אמרו לי שאני נוטה לעשות עניין מכל דבר, אבל דווקא על טופס ויתור סודיות רפואית אין לי בעיה לחתום. מיד אחרי שהם ישכפלו את מפתחות הבית שלהם ויתנו לי.

אני אוהבת את הפרטיות שלי נורא. אני אוהבת לבחור; ואני לא אוהבת שרוצים לקחת ממני את הבחירה עם הפרטיות. אם אני ארצה לשתף את האחראים עלי בפרטים הרפואיים שלי, אני אעשה את זה. אבל אם אני לא ארצה, אז  הם לא ידעו. בעולם אוטופי ככה זה צריך לעבוד. אני לא מבינה מה זה עניין האחראים עלי מתי קיבלתי חיסון חצבת או כמה אני שוקלת היום.

סוף עונת הבגרויות

שבת חברות שקטה מאחורי, ואפשר להסתכל קדימה אל השבוע הבא. בתכנית : 2 בגרויות אחרונות. וזהו.
עשיתי את זה.
הצלחתי תוך כדי הבחילות, הכאבים והחולי להשלים חומר של שמונה חודשים ולגשת לכל המתכונות, לקבל ציוני מגן עוברים (הישג שאני בהחלט רושמת לזכותי ולא לזכות המורים שלי, שבמקרה הטוב עיגלו לי את הציון בעוד שתי נקודות) ולגשת לבגרויות.
האם עברתי את כולן? לא יודעת. אני אצטרך להתאמץ מאד כדי לא לעבור, כי נכון לעכשיו המגן הנמוך ביותר שלי הוא 80.  נשאר עוד המגן בהיסטוריה שיגיע עוד יומיים, אבל יש לי תחושה די טובה.

לפני עוד קביעת תור לגסטרוסקופיה, ולעבור צילום כלשהו עם בליעת בריום כדי להוכיח שאני סתם ממציאה את הבחילות, כמרמז הרופא שלי. קבעתי כבר תור לצילום, אבל הוא יצא על י"ח בתמוז, וצריך צום של 12 שעות לפניו. אז לצום עוד 12 שעות אחרי שצמתי כבר את צום י"ז בתמוז זה סיפור. דחיתי בשבועיים את הבדיקה. ועל זה אמא הגיבה: רגע, חשבת שתצומי בי"ז בתמוז? מה פתאום שתצומי?
אז מתברר שהחיים מתחת ל45 קילו לא כוללים צומות.
בכל מקרה ביום שאחרי הצום מתוכננת מסיבה לי לכבוד סיום הבגרויות. בליעת בריום בהחלט עלולה היתה לפגום במסיבתיות של זה, ככה שיצא טוב.

בימים האחרונים אני אוכלת-שותה בעיקר שייקים של פירות. זו היתה הברקה של אמא, ומיד קנינו בלנדר וניסיתי. הכנת שייקים משלבת בצורה מעולה בין המחסור שלי בסוכרים למחסור שלי באתגרים,  ועכשיו יש לי אתגר קולינרי נחמד להפליא בכל פעם שאני חושבת על קומבינציה לשייק ועל איך לשפר אותה.

סופשנה

ביום שישי היה טקס סיום י"ב. כולן שמחו והתרגשו נורא, ורק אני לא. כי איך אפשר לסיים שנה שלא התחלתי בכלל? ומה בעצם אני מסיימת פה, אם עוד נשארו לי בגרויות ומחלות? מה אני בעצם חוגגת?

היינו צריכות להביא להורים מכתב תודה. וניסיתי לכתוב, אבל ההרגשה שאני לא מסיימת כלום הכתה בי כל הזמן, ובמקום לכתוב בכיתי. בכיתי כשהתארגנתי לטקס. בכיתי בדרך. בכיתי כשהמחנכת חיבקה אותי ואמרה 'חתיכת שנה, אה?'. אחר כך בכיתי עוד קצת.

מבחינתי, הלכה לי שנה מהחיים. הייתה לי שנה שבה לא עשיתי כלום בעצם. הייתי תלויה לגמרי במשככים כשהיו לי ובמיטה עד שמצאו את המשככים הנכונים. החברים היחידים שהיו לי באו דרך הפייסבוק והפלאפון, ובכמה פעמים ספורות טרחו גם לבקר. 

לא הייתי חלק מהשכבה. לא בכשרונות צעירים ולא בהצגה ולא באירועי הפורים ולא בטיולים. כשבאתי הייתי אורחת לרגע ולא יותר. אז לסיים את השנה עם השכבה? למה? איזו שנה? איזו שכבה?

ביום שלישי יש עוד מסיבה. ואני נורא מתלבטת אם לבוא או לא.

להיות בת 18

"אין לך יעדים בחופש? איך זה? אני תמיד מציבה לי יעדים."

-כן? כמו מה?

"בחופש של ט' זה היה לעלות ל4 יחידות מתמטיקה. בחופש הקודם היעד היה העבודה בהיסטוריה.."

-והחופש הזה?

"להיות בריאה."

-הממ. כמה ימים את חולה, אמרנו?

235 ימים. כלומר 33 שבועות. שמונה חודשים וקצת. 

כלומר הרבה, הרבה יותר מדי.

היום היה יום של אוכל. לא אכלתי המון, אבל אכלתי לאורך כל היום ככה שיש לי לפחות את ההרגשה. עשיתי שום דבר עם עוד קצת כלום, ואז הבסט באה וחגגנו לי יומולדת.ראינו הנסיך הפרסי וסרטון יומולדת עם תמונות מפדחות שלי ואת פרק הסיום של איך פגשתי את אמא ואת כל התמונות שהיא הספיקה להעביר לגלקסי שלה, רק כי התלהבתי שאני מצליחה להשתמש בו. והיא קנתה לי כרית מסג' שהמסג' לא ממש עובד, אבל אפשר לשמוע דרכה מוזיקה וזה ממש מגניב. שיהיה לי להירגע קצת :-)

חגיגות יומולדת זה קטע. כל שנה אני עושה טררם שלם מהיומולדת שלי, ודווקא השנה לא היה לי מצברוח לזה. כל שנה לא עושים יותר מדי בלגן מהיומולדת שלי, ודווקא השנה כן. אני חושבת שחגיגות 18 מתחרות רק בחגיגות של יום ההולדת הראשון בחיים, וגם אז הן מנצחות.

אז מה זה אומר להיות בת 18?

ידיד קצת פילוסוף התקשר ושאל אותי את זה. והתחלתי לדבר על הדברים הרגילים, ופרספקטיבה ושמעכשיו יהיה פער בין האידיאלים למעשה, ואיך מדביקים פער כזה וכל מיני. ואז הוא קטע אותי. 

"שמונה עשרה זה אומר שאת צריכה להיות כבר ילדותית. כי אם לא עכשיו אז אבוד לך. תפסיקי לחשוב כבר!"

אז מתברר שאני לא טובה בלא לחשוב. כמו כששאלתי מישהי איך נהיים ספונטנים, והיא צחקה שאני מחפשת מדריך בחמישה שלבים או יותר, אבל האמת היא שכן, זה מה שחיפשתי. אני לא מהבליינים הקלילים האלה. מעולם לא הייתי.

להיות בת 18 זה אומר לקחת אחריות. בשנה האחרונה אמא טפטפה לי את האחריות על עצמי לאט לאט, ועכשיו אני כבר לגמרי אחראית. כמו שאמר הרופא, אם אני לא משתפת את ההורים במסקנות מהשיחה איתו הם לא ידעו שדיברתי עם הרופא. לו אסור כבר להרים אליהם טלפון. 

וזה לא כל כך שונה ממקודם, כי גם אז אם לא שיתפתי לא היו יודעים. את הכאבים והבחילות שלי רק אני מרגישה, וכמו שגיליתי לפני כמה ימים - אם אני לא משתפת אנשים חושבים שהכל בסדר. ואז הם יוצאים איתי לאיזו עיר ואני יושבת מול אוכל במסעדה ולא אוכלת, ולי זה נראה נורמלי והם נבהלים פתאום.

להיות בת 18 זה להבין שאת חלק ממשהו שגדול ממך בהרבה, וספק אם אי פעם תביני אותו לעומקו. מערכות אידיאלים שלמות נוצרו סביבך, ואת יכולה רק לשאוף לפעול לפיהן. אבל את עדיין חלק. יש לך את עצמך ואת רגעי הניתוק שלך והחזרה והכיף והמרד, והלהתעצבן כל פעם מחדש על השורה 'ללכת כי כולם הולכים, מה זה בעצם משנה' כי כולם זו לא סיבה והכל משנה ומזה זה השטויות האלה. ללמוד לאזן בין ה'חלק' ל'חלק מ' זה אחד השיעורים הגדולים שעוד מחכים לי. 

ואני מחכה לו.

להיות בת 18 זה להתחיל את המיתון. הפער בין מה שאני מצפה מאחרים למה שאני מצפה מעצמי חייב להתחיל לגדול, כי אני לא יכולה להשאיר את הציפיות מאחרים כל כך גבוה, ואחרים הם סיבה גרועה להנמיך את אלה שיש לי מעצמי. להפסיק לשבור עולם כדי לבנות חדש במקומו, ולהתחיל להדביק טפטים, ולנסות לייפות מה שיותר מסביבי. 

להיות בת 18 אומר להיות מציאותית. להפסיק להיות דרוכה מכל רגע בה המציאות עלולה להתנפץ בפנים, כי לא חיים ככה, אבל להבין שהיא בהחלט יכולה. להבין שמוות זה חלק מהחיים וגעגוע זה חלק מהחיים ואהבה וביטחון זה חלק מהחיים. לא מצפים לרע, כן מצפים לטוב, וחיים במציאות שפה ולא במין מציאות אלטרנטיבית.

להיות בת 18 זה אומר לשחרר חלומות. אני כבר לא אהיה כל מה שחלמתי להיות, ואני שמחה שזה ככה. אני אוהבת כשהחלומות שלי גדולים ממני, ולא להקטין אותם מראש כך שיתאימו לי לגודל. אבל חלומות לא עומדים בפני עצמם. ולהגשים חלום רק כי חלמתי אותו זו טעות. 

להיות בת 18 זה אומר לשחרר אנשים. לא כולם בוחרים בדרך בה אני בחרתי, וזה עצוב וכואב ולגיטימי. לנסות לתקן אנשים זו טעות. להתבאס עליהם זו גם. לאהוב אותם בגלל מי שהם, וגם בגלל מי שהם יכלו להיות, למרות שאלה שני דברים שונים. הרי לא הייתי רוצה שהם יתאימו את החלומות לגודל שלהם..

להיות בת 18 זה לקום כל בוקר ולהבין שאני חיה את החלום. אני בגיל המדויק בו כדאי להיות.

עוד דקה אני נעלמת

וכך ממשיכה לה המחלה.

הגעתי למצב מאד נחמד של אין משככים ואין כאבים, רק מה - אין גם אוכל. כשכן ניסיתי לאכול משהו הייתה לי בחילה נוראית. וכך כעבור מספר לא מאד מכובד של שבועות צללתי אל המשקל של לפני גיל 12. הלכתי לרופא, כי אני רעבה. הרופא ביקש שאראה פסיכולוג, כי אני רזה. הוא הראה לי את עקומת המשקל שלי מגיל 12, והבנתי למה הוא רוצה שאראה פסיכולוג. זה נראה לא טוב כשנערה בת שמונה עשרה מרזה כל כך הרבה.

הנתורופת שהלכנו אליו לפני כמה חודשים אמר לי ישר בהתחלה שהכי חשוב לא להאמין לרופאים שאומרים שהכל בראש שלך. אני מזכירה את זה לעצמי מפעם לפעם כשיש מולי אוכל שאני נורא נורא אוהבת ואני פשוט לא מצליחה לאכול אותו. לאכול בכוח זה סוג מסוים של פתרון; אבל אני לא מצליחה לעשות את זה. וכך עוברים הימים, ומיום ליום אני מרזה יותר ויותר. סחרחורות, חולשה, קול שהולך ומונמך לו...הצלחתי גם להגיע לשפל חדש כשביקשתי מחברה לפתוח לי פקק של בקבוק, כי אני לא הצלחתי.

עוד דרישה של הרופא זה שאבוא להישקל כל שבועיים, כך שתהיה ביקורת מסוימת על המשקל שלי. זה המקל. ובתור גזר הוא נתן לי שוקולד - או, לפחות, אישור לאכול כמה דברים מזיקים שאני רק רוצה, העיקר לאכול. וכמובן עוד בדיקות. לו היה שואל אותי הייתי חוסכת לו ומספרת שהתוצאות תצאנה תקינות. אולי טוב שהוא לא שאל. את הבדיקות והפסיכולוג הוא אמר לי לדחות לאחרי הבגרויות, ובינתיים הכי חשוב לשמור על שגרה. בדרך-לא-דרך אני מצליחה בינתיים לגשת לכל הבגרויות שלי (חוץ מזו בספורט..) ולקבל ציונים לא רעים. בינתיים המבחן הכי נמוך שלי חזר עם ציון 83. אבל הכל עוד יכול להשתנות ברגע שהמורה ללשון תחזיר לי את המתכונת.

הצהריים הלכתי עם אמא לקניות. קנינו בערך חצי מכולת ועוד קצת חנות ירקות. מתברר שלאכול עם העיניים זה לא מספיק. אני עדיין רעבה.

i rather feel pain than nothing at all

שלוש ועשרים לפנות בוקר, ואני עדיין ערה. יש לי תחושה שגם הבוקר אראה  את הזריחה מהחלק הלא נכון שלה. מדהים כמה נהייתי עבד לכאבים שלי. אני עייפה, אני עצבנית וכואב לי כואב לי כואב לי. 

כאב ראשון הוא בקיבה החביבה שלי, שמנסה עוד להחלים לה מההליקופטר המרושע. בערך עוד חודשיים היא אמורה לסיים את התהליך הזה בשלום, וליהודים תהיה אורה ושמחה וששון ויקר. ז"א, בהנחה שהכאב השני יטופל.

הכאב השני הוא בבטן התחתונה, שם אני מרגישה דברים כמו את מלוא משקלה של החולצה כשהיא נוגעת בבטן, או של המים כשאני מתעקשת להתקלח משום מה. אחרי שבדיקת הצליאק יצאה שלילית הרופאה התקשרה אלי ואמרה לי לקחת אקמול ולהתמודד. אז לקחתי אקמול והלכתי להתמודד. חזרתי אחרי תשע שעות עם כאבים שיכולים לשבור כמה שיאים אולימפים, ואם לא לשבור שיאים, אז לפחות אותי.

האמת שבחודשים האחרונים גיליתי על עצמי שאני ממש חלשה פיזית, אבל ממש חזקה נפשית. כשהכאבים התחילו הייתה לי בראש רשימה של כל האנשים שאני מכירה ויכולים היו להתמודד עם המצב הזה הרבה יותר טוב ממני. עכשיו הרשימה הזו לא קיימת יותר. כי אולי יש כאלה שיתמודדו עם התיק הזה יותר טוב, אבל התיק הזה הוא שלי, ההתמודדות הזו היא שלי, ואני  עושה את ההכי טוב שלי. וההכי טוב שלי זה בדיוק מה שצריך כדי להתמודד עם התיק הזה שלי. 

בכל אופן, עכשיו אני כבר פחות בטוחה בזה. אולי כי פחות אכפת לי. כבר שבוע עבר מאז שהכאבים עלו דרגה, ובשבוע הזה 'ניצחון' נחשב כל שעה שהצלחתי להעביר. אני חיה לי מיום ליום, ולא הרבה מעבר.

והכאב השלישי הוא בלב. קראתי הרבה על חולי כאב, ומתברר שבידוד חברתי זו פשוט אחת מתופעות הלוואי של כאב שנמשך חודשים, אבל לא האמנתי שהחברות ינטשו. לא ככה.  והן ממשיכות לתת לי את המשפטים הכי מעצבנים נוסח 'נסי לדמיין שאת במקומנו'. בשלב מסוים הערב תפסתי את עצמי תוהה בנות כמה הן בכלל. חברות שמתנהגות כמו בנות 12 היו לי כשהייתי בת 12. אני באמת לא צריכה חברות כאלה עכשיו. מצד שני, נראה שברירת המחדל היא להיות בלי חברות. מצד שלישי, אני לא חושבת שזה רעיון גרוע כל כך. לפחות ככה אין מי שאחרי יום אחד של קצת צינון יגיד לי שאוי, כמה הוא מזדהה איתי. כאילו שאני מייצגת את הכאב שבעולם וכל מי שנדקר לרגע ישר מבין מה עובר עלי.

מבין - ויכול לתת לי ביקורת. מילא הרופאה, אבל כשגם חברים שלי מתחילים למלמל שאני מגיבה יתר על המידה, ושאנוח קצת, ושקצת כאב זה לא נורא - בא לי לצרוח. 

כשחושבים על זה, בא לי לצרוח גם בלי זה. אני עוד לא רגילה לרמה החדשה של הכאבים. ואני עייפה; הו, כמה שאני עייפה. אני חושבת שאם בשבוע וחצי הקרובים (כלומר, עד אחרי הבדיקה הבאה שתצא תקינה, כי הן תמיד יוצאות תקינות,) רמת הכאבים לא תרד בצורה דרמטית, אני אבקש להתאשפז בבית החולים ולא אסכים לצאת עד שיתקנו את זה כבר. 

יש לי חברה שלא עושה עם עצמה הרבה בחיים כרגע. כמו שהיא מגדירה את זה, גם היא חיה לה מיום ליום. ההבדל בינינו הוא שהיא בהריון כרגע. כל יום שהיא מעבירה בחוסר מעש הוא אמנם יום שיכול היה להיות מנוצל טוב יותר, אבל הוא לא בזבוז מוחלט. העובר שלה גדל היום בעוד קצת. ועוד קצת. וכבר מתחיל לפתח מוח ולב וריאות והכל. 

אני חושבת שזה קצת כמו לשוט בקייאקים ולהפסיק לחתור מתישהו. כשהקייאק שלך מתקדם, זה לא כל כך משנה שאת לא חותרת. הוא מתקדם בכל זאת. אבל כשהוא רק נחבט לו בגדה, זה מתסכל. 

לא נורא לי הכאב שבקיבה. אני יודעת שעם כל יום שעובר היא מחלימה עוד קצת, וגם אם זה כואב, בסוף יהיה פשוט יותר ובריא יותר ואוכל לאכול חצילים יותר. אבל הכאב בבטן האחרת פשוט חובט בי שוב ושוב, וכולם חותרים ורק אני תקועה פה. 

בראש שלי מתנגן השיר pain של three days grace. אולי בכל זאת אני מעדיפה לכאוב עם כל הערה מפגרת של חברה מאשר למשוך בכתפיים באדישות.

כל כך הרבה לשתף, כל כך מעט רצון

עבר מספר ימים נעלם כלשהו מאז היותי חולה. אני ממשיכה להקפיד לא לספור את הזמן, מאז שעברתי בבכי את סף המאה יום. השבוע היה עמוס נורא מהרגיל:

את השבת ביליתי אצל חברה שלי, אחרי שטיילתי עד אליה ולא רציתי לחזור. אחרי שעשינו הבדלה, ואז עשינו עוד אחת רק עם נר דלוק הפעם, הלכנו למסיבת אירוסין של מדריכה לשעבר. בשבת לבשתי שמלה די מגונדרת שממש לא התאימה לאירוסין, אז לקחתי לה בגדים. עם נעלי העקב הלא מתאימות נאלצתי להסתדר איכשהו..

ביום ראשון נחתי, בשני קפצתי לאולפ לעזור בהכנות וסיימתי בבית של חברה, ובשלישי הלכתי לדבר עם המחנכת והיועצת על חזרה ללימודים, עם בטן או בלעדיה. הן קצת צחקו על זה שאני חושבת שבי"ב יש עוד לימודים, אבל בסוף סיכמנו שאני חוזרת בתנאי שאני מקבלת סיוע נפשי במקביל. אני מאד מאמינה בתנאי הזה, אז קיבלתי אותו. ברביעי נסעתי עם אימא והגדולה לים, וצפינו בעשרות אירופאים שבאו להתחמם קצת בחורף הישראלי. הם הסתובבו, צילמו כל דבר שזז, ועכשיו יש לי תחושה רעה שתמונות שלנו מופיעות במספר חשבונות פייסבוק מעבר לים.

היום הלכתי לגניקולוגית שתבדוק את הציסטה שמצאו לי בשחלה. חזרנו - איך לא - עם תוצאות תקינות לחלוטין, ואפילו נהדרות. יאי!

אני צריכה:

לעבוד על אנגלית

על היסטוריה

על היסטוריה

על היסטוריה

ועל אמנות.

לקנות מצעים חדשים. מיציתי את המבחר שיש בבית, ואני רוצה משהו כיפי. כמו מצעים לבנים עם ציורים שאפשר לקשקש ליהם בטושים מיוחדים. אם יש אולסטר כזה, למה לא טושים?

זה הזמן להתחיל להמשיך

היום הלא-יודעת-כמה-בבית. הפסקתי לספור. הספירה הזו היתה חביבה כשהמספרים היו באזור השלושים יום, ומשם היא רק עצבנה אותי. לא יודעת למה המשכתי לספור.
תוצאות הצליאק חזרו שליליות, והרופאה הציעה לי פיתרון בצורת אקמול. זה היה כל כך מעצבן. אבל האמת היא שנראה שאין פתרון ואין תשובות, ואני פשוט אאלץ ללמוד לחיות עם הכאב.
לפני שנה בערך חברה התייעצה איתי אם לצאת עם מישהו או לא, כי היא עלולה להיפגע. אמרתי לה שחיים בהם מפחדים מהכאב הם לא חיים. הם יצאו, והיא באמת נפגעה בסופו של דבר, אבל אני עדיין מאמינה שיש שני סוגי שחיינים: אלה שצפים ואלה שמעזים גם לצלול. תמיד תמכתי בסוג השני. הוא אמנם נפגע יותר, אבל הוא רואה את העולם; הוא חי. ופתאום תפסתי את עצמי מנהלת חיים שלמים מתוך פחד מפני כאב. באמת כואב לי לתפקד. אבל אני לא יכולה לתת לפחד לנהל את החיים שלי. זהו, אז ביומיים האחרונים חלמתי שאני נוהגת, למרות שאני לא יודעת לנהוג. ואני מאבדת שליטה על האוטו ומגיעה לביקורת דרכונים, ויודעת שהולכים להעניש אותי על שאני נוהגת בלי רישיון. בחלום השני אחותי הקטנה נוהגת בחלק מהדרך ואני ממש מפחדת, ומציעה להחליף אותה. אמנם גם אני לא יודעת לנהוג, אבל אני יותר רגועה כשההגה בידיים שלי.
וקמתי, ורק הרעיון נשאר: ההגה בידיים שלי.

לא יודעת עוד מה לעשות עם המסקנה הזו, אבל היום למשל אני אקפוץ לבית הספר למסיבה קטנה עם החברות. כנראה שאלמד לאט לאט להסתדר עם הכאב. במקביל יש גסטרולוג שיושב על התיק שלי וחושב איזו בדיקה לעשות. יש שתי אופציות: גסטרוסקופיה, או קולונסקופיה. שתיהן חודרניות ואת שתיהן הוא לא רצה לעשות לי כשבאנו אליו לפני חודש. הוא יתמודד.
ורפואה אלטרנטיבית על הדרך. אבל אין לי כוח לחשוב על זה עכשיו.

בשבוע שעבר התקשרה אלי אחת החברות שלי והתחילה לשאול איך היה הסי.טי וכאלה. התחלתי לענות לה, ובאמצע היא קטעה אותי ושאלה אם אימא שלי יכולה לעזור לה באיזה פרויקט לימודי. היה נחמד לגלות שבגלל זה היא התקשרה, ואני די כועסת עליה עכשיו. אני מבינה שלפעמים מתקשרים מסיבות אחרות. אבל עצבן אותי איך שהיא קטעה אותי. היה עדיף שהיא תשאל ישר על אימא שלי. אני שונאת שאלות שבאות מתוך נימוס נטו. וחוצמיזה, את חברה שלי. זה אמור לעניין אותך.

מאה ימי מחלה.

היום המאה.
לא עדכנתי כאן מלא זמן, מהסיבה הפשוטה של חוסר רצון בולט מצידי. עם הזמן גיליתי שרק לאנשים עם חיים יש סיבה לעדכן כל יום. ולי, כזכור, יש מחסור בולט בחיים.
אז מה היה לנו?

סריקת סי.טי אתמול. התוצאות תגענה עוד יומיים, ואני מקווה שעד אז תחושות הלוואי תתפוגגנה. אני מרגישה כרגע כאב ראש נוראי, וכל אתמול הייתי מבולבלת בצורה מעצבנת כזו. נאלצתי להתאמץ כדי להרכיב משפט הגיוני, ובשביל פטפטנית כמוני זה לא פשוט. אבל גם ככה לא היו לי יותר מדי כוחות להקצות לדיבור. בסוף קנינו לי חותלות וגרביונים ולק בצבע כתום זוועתי וחזרנו הביתה. ישנתי משהו כמו 14 שעות, וקמתי עם כאב נוראי וזיכרון מטושטש של אחות שאומרת לי לשתות הרבה אחרי הסי.טי. אוופס. אז היום אני עם כאב קל באזור הכליות ועם בקבוק מים צמוד. ועם כאב בטן, אבל זה כבר משעמם.

רופא אנדוקרינולוג ביום ראשון. הרופאה הפנתה אותי אליו בלי קשר לכאבי הבטן, פשוט כי המשקל שלי הדאיג אותה. זה היה בימים היפים בהם שקלתי 47.5, אבל היא דאגה בכל זאת. אז הלכנו לרופא, שלא הבין למה באנו אליו בכלל. הוא אמר שזה מבנה הגוף שלי ואין מה לעשות, מסתמן שלתרום דם זה לא אחד מהדברים שאני יכולה לעשות עם חיי. לפחות בינתיים.

בין יום ראשון לשני ישנתי בדירה של הגדולה. היה כיף איתה. כמובן שביום היחיד בו באתי אליה היא החליטה לישון בתשע בערב, אבל ככה החיים, אני מניחה.

היום היה לי מורה פרטי בבית, כדי לעזור לי עם אנגלית. הוא חלק מאירגון בשם 'תללים' שעוזר לילדים חולים להשלים שיעורים. בטופס ההרשמה יש סעיף לילדים בגיל הגן, ואמרתי לו שזה נורא עצוב, אבל הוא אמר שרוב הילדים שאליהם הוא מגיע הם פשוט עם שברים בגפיים. אני מניחה שזה יותר בסדר.

רק בריאות לנו, והצלחה במשימה הבלתי אפשרית מחר של נסיעה לחיפה!

היום אני שמחה, ולא יודעת למה.

היום ה94 עבר עלי בסימן של עשייה.
קמתי בבוקר, אכלתי קציצות דג וניסיתי להבין מה החתולה רוצה ממני. הפתעה גדולה - היא רצתה את הקציצה. ושאמלא לה את קערת המים.
אחר כך הלכתי אל המורה לאמנות והמשכנו לפתח את הפרוייקט. היא נתנה לי שיעורי בית, ואני ממש מקווה שיצא לי טוב. יש לי המון רעיונות לא רעים. חזרתי ממנה והקלדתי שני דפים בעבודה בהיסטוריה, עניתי על שאלות באנגלית והמשכתי לפתח את הרעיונות האמנותיים שלי.
ואז החלטתי לקפוץ לאולפנה. החברות העליזות שלי קיבלו אותי בשירי חתונה, וגרמו לכל הט'תיות לסובב ראשים כדי לברר מי השמיניסטית שהתארסה. איזה פדיחות.
זהו, עכשיו אני מלאת כאבים ואדרנלין בו זמנית. זה מרגיש ממש מוזר.

בדיקת לקטוז

היום ה93. קמתי בבוקר ונסעתי עם אימא לבדיקת לקטוז. הבדיקה נקבעה לשעה תשע, והגענו בלחץ בתשע ושש דקות, מקוות לא לראות את הרופאה נועלת את הדלת בדרך הביתה. כמובן שזה לא קרה, כי מתברר שלבדיקה יש שלושה סבבים, ולפעמים אפילו ארבעה: בהתחלה נושפים לתוך מכשיר. ואז שוברים את הצום עם נוזל מגעיל בטעם גבס, ומחכים ארבעים דקות. נושפים שוב. מחכים שוב. נושפים שוב, ואם הערכים לא קופצים לשמיים זה הזמן לומר שלום ולהתראות. אם יש שינוי בין הבדיקות אז מחכים עוד פעם, לבדיקה נוספת.
אצלי לא היה שינוי, ככה שהיה בסדר. באתי-נשפתי-הלכתי (לקניות, בין בדיקה לבדיקה. וחזרתי כדי לנשוף שוב.) ואז קניתי לי מאפה גבינה, סתם כי אני יכולה. אז זהו, הסוף לחיי הפרווה שלי. מותר לי חלבי, ובבית הצמחוני שלי זו בשורה נהדרת.

לזכור:
- לדבר עם החברות. התחלתי להבין גם את הצד שלהן, והן מתחילות להבין את הצד שלי. השאלה היא מה הלאה.
- לבקש מאבא להוציא לי את האישור הרפואי מהדואר. אני מתחילה ממש להיות צריכה את כל הקטע הזה של מורים פרטיים.
- להזכיר לאימא לקחת התחייבות מקופת החולים לסי טי. או לקחת כזו בעצמי.
- להתקשר למורה לאמנות, ולקבוע איתה המשך עבודה על הפרוייקט.
- עבודה בהיסטוריה.
- להדפיס לי לוח שנה גדול. או למחוק את כל ההודעות שיש על הלוח בחדר שלי, ולהפוך אותו ליומן.

דרושה לי חברה

היום ה92 בבית. החודש הרביעי מתחיל לו.

אתמול הלכתי לקניון עם אימא והגדולה, ובסוף קניתי גם שמלה וגם נעליים. כיף! בצעד של השלמה עם העובדה שגם בחתונה הזו לא ארקוד, קניתי לי נעלי עקב. בדיוק כמו שחשבתי שאעשה. השמלה היא אפורה, וקצת סבתאית, אבל אני אוהבת אותה בכל זאת.

מחר יש בדיקת סבילות לקטוז. אני צריכה לזכור לצום.

בשבת חטפתי דיכאון נוראי מכל הבלגן סביב המחלה, והאכזבה מהחברות שכמעט ולא באות לבקר ובכלל, דיכאון כללי. שכבתי לי במיטה ובכיתי במשך שעות. זה היה נוראי. אז החלטתי עכשיו פשוט לקרוא לחברות במקום לצפות מהן לבוא מעצמן. סימסתי לשלוש חברות אתמול. אחת אמרה שהיא תבוא, אחת באמת באה ואחת התנצלה ואמרה שהשבוע הזה עמוס לה, אבל שהיא תנסה בכל זאת. אמרתי לה שהיא יכולה גם לבוא בשבוע הבא, או בזה שאחריו, או בזה שאחרי שניהם...אני לא הולכת לשומקום. היא צחקה. אבל החברות הטובות מאכזבות אותי. אם לפני כמה פוסטים תהיתי איך אשמור איתן על קשר בשירות, עכשיו השאלה עברה מ'איך' ל'האם'. כי אולי אני כבר לא ממש רוצה לשמור איתן על קשר. אז הן אמנם יכולות לטעון שהן באמת היו רוצות לבוא ולצערן הן נורא עסוקות, אבל איכשהו אני לא קונה את זה. לבוא לבקר שלוש פעמים בשלושה חודשים לא מעיד על עומס, אלא על סדר עדיפויות מסוים. סדר עדיפויות מהסוג ש - מה לעשות - מעליב אותי. שנה שעברה נעדרתי מבית הספר לשבוע, וכשחזרתי נתתי להן על הראש על חוסר ההתייחסות. עכשיו אני חושבת ששבוע זה עוד הגיוני לא להרים טלפון, או לסמס או משהו. אבל שלושה חודשים זה לא. כבר נזפתי בהן פעם אחת, ואני לא בטוחה שאני רוצה לנזוף בהן שוב. לפעמים צריך לדעת להפסיק להלחם ופשוט לקבל את זה. יכול להיות שאנחנו חברות כי נוח לנו שיש לנו אחת את השנייה, וברגע שהלכתי כבר פחות נוח להיות חברה שלי, אז מפסיקים.  יכול להיות שהן לא יודעות כמה ביקור יכול לשמח אותי. אני כבר לא יודעת, ולהמציא תירוצים בשמן זה נראה לי טפשי להפליא. התפקיד שלהן זה למצוא תירוצים. התפקיד שלי זה להבין, או להפסיק להבין כי זה כבר מוגזם ממש.

דרושה לי חברה. כזו שלא תעלם דווקא כשאני צריכה אותה.

את היום ה89 בבית אני בכלל מעבירה בבית של סבתא.
אתמול הלכתי אל הדודה והוצאתי את הבנות שלה לטיול קצר. אחת מהן התחילה רק לאחרונה לאהוב אותי, ואני נהנית מכל דקה איתה. היא אפילו חייכה אלי אתמול.
ואז הלכתי למסיבת יומולדת, ולערב קריוקי. איזה כיף

היום ה-88. העברית חזרה לבלוג!
הרופא הראשי של המרפאה התקשר עכשיו לשאול מה מצבי, כי הוא צריך לחתום לי על אישור מחלה. שוחחנו קצת, והחלטתי שאני בעצם כן מחבבת אותו.

אתמול הכנתי עוגיות שיבולת שועל, והיום הכאבים גרמו לי להתחרט על זה. אולי אני אלרגית לבריאות?

I don't have HP!

Just saying.

C.T Time!

87 Days at home, and my blog went crazy. I have no idea what happened, or why the hebrew here shown as questions marks instead of letters. But I want to write here, so I'm writing in english for now, although i'm not the best in that language. 

My English teacher will be happy ;)

Anyway, English is one of the subjects today. I discovered that I have an oral final exam in three weeks. The class has been starting to prepare for it a month ago, and I had no idea. Dad suggested that I'll talk only English for two days, but I love my hebrew speaking. The teacher told me that we can practice a little together, and also that I'll be the first in the test so I won't wait in school. The problem is that I don't know how I'll be like in three weeks. If I have HP, I'll be on drugs, and there is a good chance I'll throw up during the test. I never throw up in the tests. But this is my last year in school, and if I won't throw up now- then when will I be able to? 

My cousin's wedding is in two weeks. Everyone is very excited. I haven't decided yet if I want to buy a new dress or not. I should, becouse shopping makes me happy. But from the other side, I'm very thin now, and I'm not looking good. That is a problem that new dress might solve; So I probably should buy a dress. Back to the other side, buying a dress now is a waste of money, becouse I'll get fatter soon. 

I think I'll buy shoes. 

And that was a chapter from "The Problems of Being Thin Girl". Stay with us, there are more. 

seriously, I can't understand girls that make themself that thin. I feel cold and weak all the time. I eat every hour ( I mean, I'm trying. It's not that easy). And no, I'm not more beautiful now. Healthy is beautiful. Sickness is not. It's that simple.

Dear future me,  I'm working hard to give you your new weight. Please don't lose it.

נעדרת-נוכחת

היום ה84. אחד עשר שבועות.

הלכתי לבדיקת ההליקובקטר, וקניתי לי אוכל במכולת כדי לשבור את הצום. שתי בנות מהכיתה היו שם, והציעו לי לבוא לומר שלום לכיתה. אז הלכתי. ספר דברים, פרק י"ט, ערי מקלט. אחרי קבלת פנים סוערת במיוחד (שרו לי "ושבו בנים לגבולם", לא פחות.) השתלבתי בשיעור, והרגשתי את הצמא חוזר לי לוורידים. הצמא לידע, שהלך ודהה לי, חוזר. אחרי שתי תשובות לשאלות של המורה הכרחתי את עצמי להתרסן, אחרי הכל יש עוד בנות בכיתה. הייתי אולי חמש דקות בכיתה לפני שחזרתי לי הביתה. אבל אלה היו חמש הדקות המשמעותיות היום. 

מתברר שיש שורה על הלוח שלא נמחקת אני לא יודעת כמה זמן, ורק הספרות בה מתעדכנות וסופרות את הזמן שאני לא בכיתה. ראיתי את המונה והרגשתי כמו כל התערוכות ההן באמנות המדברות על נעדר-נוכח. 

והמקום שלי, עם הכיסא שלא לקחו והשולחן המבולגן כאילו הלכתי רק לרגע, וכבר אחזור ואכניס את הספרים ללוקר ואוציא את הקלמר ומסטיק ומחברת. גם כאן, מתעדכנים דפים בין הספרים. שכנתי לשולחן מכניסה בכל יום דפים חדשים לערימה, מסודרים לפי מקצועות. 

והבנות, ששרו לי את השיר הכיתתי המסורתי להבעת שמחה, שיעמום או התלהבות פתאומית. יש מי שיגדירו אותי כטיפוס קריר, כי אני לא מתעקשת לומר לכל אדם שאני מכירה כמה אני אוהבת אותו. אבל באמת שאני אוהבת את כולן שם, כל אחת בנפרד ועוד יותר ככיתה. 

מה שקרה היום זה שראיתי את ההיעדרות שלי. אני חושבת שזה מחזה די נדיר, כי אם אני כאן אז אני כאן, ואני כבר לא נעדרת, ואם אני שם אז אני לא רואה שאני נעדרת כאן, אבל אני ראיתי. וזה גרם לי להתייאש ולהתגעגע ולהחליט לחזור הכי מהר שאוכל, ואולי אפילו קצת לפני. 

החלק השני של היום כלל את הספר "ביום שהמוזיקה מתה" , שכתב אופיר טושה גפלה. הוא מדבר על עיר שכל תושביה יודעים מתי ימותו, והוא מלא במוזיקה אלטרנטיבית. הגיבורה שם מצמידה לכל אדם שהיא מכירה שיר שמתאים לאופי שלו, והספר מלא באיזכורים של שירים שלא שמעתי מעולם. אז הלכתי ליוטיוב, ובמקביל לקריאה בספר חיפשתי את שמות השירים. שלושה מתוכם לא מצאתי, אבל יש לי רשימת השמעה מכובדת של חמישים שירי רוק אלטרנטיבי.

עוד לא סיימתי את הספר, או לעבור על רשימת ההשמעה אפילו פעם אחת, אבל כבר נדלקתי על השיר If I Had a Picture Of You של להקה בשם להק שחפים. הרעיון בשיר הוא ש

If I had a picture of you, or something to remind me, I wouldn't spent my life just wishing. 

ובהפסקה קצרה ביום קצת מוזר, התקשרה הרופאה. תוצאות בדיקת השתן חזרו; יש לי שוב דלקת. עוד שבוע של אנטיביוטיקה לי. כיף!

השבוע השנים עשר (וכמה הייתי רוצה להאמין שהוא האחרון!) מתחיל עם הרבה רוק אלטרנטיבי, מספר ספרים שלא קראתי, הרבה עבודה בהיסטוריה, פרויקט נהדר באמנות ואני מקווה שפחות כאב. אל רשימת המאכלים שלא עושים לי טוב נוספו היום לחמניות וחטיפי אנרגיה מסוג נטורס ואלי. עוד לא הצלחתי לסיים חביתה שלמה, אבל צלחת עם תפוחי אדמה לא היתה לי בעיה לאכול. אולי אני צריכה לצרוך ביצים קשות במקום חביתה. 

מחשבות של אחרי שבת

היום ה83.
בערב שבת נעלם לי הכאב. ככה פתאום, בין צעקות של טום על ג'רי לצעקות של ג'רי על טום, הפסקתי להרגיש אותו. זה הרגיש כל כך טבעי וכל כך מוזר בו זמנית. אחרי הארוחה נרדמתי לי, למרות שהיו המון מקומות מעניינים להיות בהם השבת. התעוררתי ונרדמתי והתעוררתי ונרדמתי כל הלילה, אבל לא הרגשתי כאבים. בבוקר כבר התחלתי להינות מהעניין. קראתי ספרים, צחקתי עם הקטנות, נחתי קצת..יצאה השבת והופ, הכאב חזר. היה כיף להיפרד ממנו, גם אם הפרידה היתה זמנית.

אז בשבת קראתי ספרים.
סופרפריקונומיקס, ספר שקשה להגות אבל הוא ממש טוב. היה לי כיף לקרוא אותו. בכלל, אני אוהבת את ז'אנר הכלכלנים היומיומיים. זה כולל את 'הכלכלן הסמוי', 'מה שראה הכלב', 'למה קשה למצוא מוניות ביום גשום' והצמד האבסורדי 'לא רציונאלי ולא במקרה' ו'לא רציונאלי אבל לא נורא', זוג ספרים שטוען טענות הפוכות אבל נכתב על ידי סופר אחד.

הספר השני שקראתי הוא 'נתב"ג' של יואב כ"ץ. סיפור על איש ביטחון בנתב"ג שמגלה אנשים שחוזרים מהמתים. על הכריכה כתוב שיואב כ"ץ "רקם סיפור פעולה פנטסטי וקצבי, שצופן בקרבו משל אירוני - ובכלל לא חד משמעי - על חיינו במדינה הזאת." כשסיימתי לקרוא את הספר ועברתי לצד האחורי של הכריכה הנהנתי בהבנה פתאומית - אז זה מה שהספר אמור היה להיות! כנראה שפספסתי את הקטע בו יש משל על חיינו במדינה הזאת והוא אירוני ובכלל לא חד משמעי. לי היה נראה שמה שהסופר רצה לומר הוא גרם לגיבור שלו לומר בצורה ברורה ובהרבה מאד מלל, אבל מה אני מבינה.

בגזרת השירות הלאומי יש חדשות טובות. מצאתי שלושה בתי ספר שמעניין אותי לבדוק. כולם בתי ספר יסודיים, כולם על הגבול שבין דתי למסורתי, בכולם יש עולים חדשים וכולם במרכז הארץ. גם אם לא אתקבל לאף אחד מהם, מצאתי את הפינה שמתאימה לי, וזו כבר התקדמות אדירה. ביי-ביי שירות ברפת בקיבוץ נידח! אני הולכת להציל את העולם עם ילדים בכיתה ב'. הא.

חברה אחת כבר מצאה לה שירות לאומי. רוב הבנות עוד מתלבטות לגבי תקנים, אבל היום בו כולנו נהיה פזורות לאורך ולרוחב המפה מתקרב, וזה יהיה מוזר. פתאום אנשים שרחוקים ממני יהיו קרובים ואנשים שגרים מטר ממני יהיו בסוף הארץ. בשביל מפונקת מסוגי, שהתרגלה שחברות זה הדבר הזה שנמצא מעבר לכביש, זה קשה. יש לי הרבה חברות שעברו איתי את גן טרום חובה וגן חובה וכל הדרך עד י"ב. הן לא חברות מהסוג שמתגעגעים אליו, אלא יותר הסוג שאין סיבה להתגעגע כי הוא תמיד פה, מעבר לכביש. יש יותר ממאה בנות בשכבה שחשוב לי להיות איתן בקשר, ובעוד שמונה חודשים זה יהיה מסובך יותר. ועוד לא הזכרתי את האנשים שיבלעו להם לתוך המערכת הצה"לית, שהיא פחות ידידותית למשתמש.
שמונה חודשים נשארו. ואני עוד בבית.

מחר בדיקת הליקובקטר פילורי. התוצאות יגיעו שבוע אחרי זה, אבל אני כבר החלטתי שהן צריכות להגיע שליליות. לא רק כי הגסטרולוג אמר שאין קשר בין הכאבים שלי לHP, אלא בעיקר כי אין לי כוח לעוד עשרה ימים זוועתיים כמו שהיו בטיפול הקודם. עוד ארבעים דקות מתחיל צום שמונה השעות שלפני הבדיקה. לא צמתי בעשרה בטבת על תחילת המצור, אבל בשביל ההליקובקטר אני אצום. איזה סדר עדיפויות מעוות.

המחשב הנייד חזר אל ידיי האוהבות בשעה טובה ומוצלחת הערב. כיף לחזור לכתוב בשכיבה :-)
את הצהריים העברתי בחיפוש אחר קונפליקטים בחפצים. מושגים כמו רפואה מונעת, שעון עומד, לימודי המוח ועץ ננסי קיבלו משמעות מעניינת פתאום. עוד לא החלטנו האם 'מכבסת ניקוי יבש' נחשבת קונפליקט כי שטיפה היא חלק מפעולת הכיבוס, או שלא. באמצע החיפוש נרדמתי לשעה וחצי בערך. בכלל, אני נורא עייפה לאחרונה. אם אין לי רופאה להתעצבן עליה על הבוקר אני יכולה לישון ממש המון, בערך שתים עשרה שעות. ואז להירדם בצהריים לעוד שעה. בהתחשב בכך שאני לא עושה דבר, זה המון. כמובן שאם הייתי מנהלת חיי תיכון נורמליים כמות שעות השינה שלי הייתה נחשבת נורמלית לחלוטין.

התלבטתי אם לצום היום. מצד אחד יש צום, ואני מעל גיל 12 ככה שאני מחויבת. מצד שני אני לא מצליחה לאכול הרבה גם ככה, ואני בתת משקל די חמור. אני חושבת שתמיד הייתי בתת משקל כלשהו, אבל עכשיו הוא מחמיר. אני שוקלת בערך כמו ששקלתי בכיתה ח' כרגע. אז התלבטתי, עד שאימא באה ופתרה את ההתלבטות: אל תצומי.
לא שאוכל זה דבר פשוט כל כך. קשה לי לאכול בלי לחטוף בחילה נוראית באמצע,  ואני עוד מחפשת איזה אוכל אצליח לאכול. אכלתי היום שני מאפינס, ואת שניהם לא הצלחתי לסיים. מהמרק עם הקוסקוס לעומת זאת אכלתי די הרבה. כנראה שהמאפינס, שבהתחלה נראו כמו פתרון מצוין לארוחות קטנות כל שעה, לא כל כך טובים כמו שחשבתי. הפתעה גדולה: גם סושי לא טוב בתור המרכיב המרכזי של הארוחה.

החתונה של בת הדודה עוד שלושה שבועות, והחלטתי שאין לי סיבה לקנות בגד חדש. קצת איבדתי עניין בבגדים ובלהיראות יפה ובעוד דברים שהם לא מערכת העיכול שלי. חוץ מזה, אני חושבת שירדתי מידה, ואני ממש לא מתכננת לקנות בגד שיתאים לי עכשיו. הפשרה היא לקנות נעליים, או איזה תכשיט קטן שישמח אותי. מעצבן אותי שאין לי מצב רוח לזה, כי בערך בחצי השנה האחרונה חלמתי על זוג נעליים חדשות, ושיהיו על עקב. כמובן שכל פעם השתפנתי ברגע האחרון. אז הבטחתי לעצמי שבגיל 17 וחצי אני כבר אהיה על עקבים. אם לא ביום-יום, לפחות בשבתות.

החתונה של בת הדודה עוד שלושה שבועות, ועם נעלי עקב או בלי זה נורא מרגש. היא הראשונה מבין בנות הדודות שמתחתנת, וכולנו שמחים נורא ככה שדברים קטנים כמו היותה של החתונה בסוף העולם לא מפריעים לנו. מה נגיד, שיהיה במזל טוב.

"בדיקות דם? מתי אמרתי לך לעשות עוד בדיקות דם?"

היום ה81 נפתח בהליכה למרפאה כדי לשאול את הרופאה על בדיקות הדם שהיא אמרה לי לעשות, אבל לא העבירה הפניה אליהן. אחרי כמה דקות של חיפוש בתיק שלי היא אמרה שמה פתאום בדיקות דם, והסבירה לי הכל מחדש.
להתווכח עם רופאה על דברים שהיא אמרה זה מרגיש טפשי. אז ויתרתי. פטרתי את העניין  כ'כנראה לא הבנתי אותך נכון' והלכתי לי. אבל וואו, כמה שזה עיצבן אותי.
ביום ראשון בדיקת הליקובקטר. עד אז אין שום סיבה לצאת מהבית.

היום השמונים בבית.

הלכתי היום למורה לאמנות כדי לדבר על הבגרות המעשית. כרגע המצב נראה בסדר. כותרת הפרויקט: זהות בקונפליקט.

עבדתי שם קצת וקיבלתי שיעורי בית: למצוא חמישה זוגות של קונפליקטים בחפצים, כתבות, ספרים וכו'.

אחר כך התקשרתי ליועצת השכבה, אשת הקשר שלי במחלה. מתברר שקיבלתי הארכה לעבודה בהיסטוריה עד פסח, ואם אצטרך עוד הארכה אוכל לקבל אותה. אני תוהה אם אני בכלל רוצה את זה. כבר התחלתי להשלים עם זה שלא תהיה לי עבודה..

לא הכינו לי מאפינס אתמול, מה שאומר שכבודי תאלץ להכין לעצמה אוכל. החיים קשים.

היום ה79. 

הלכתי לבדיקות, אבל עד שנכנסתי לאחות כבר היה מאוחר מכדי לבדוק הליקופטר. משום מה הרופאה לא העבירה הפנייה לבדיקות דם, ככה שבאתי לשם רק כדי לעשות בדיקת שתן. מעצבן.

זה אומר תור לאחות ביום ראשון, ותור לרופאה ביום חמישי כדי שתעביר הפנייה לבדיקות דם. יכולתי לטלפן, כי ממילא היא תזמין לי את כל הבדיקות, אבל אז לא ימאס לה ממני כמו שאני צריכה שיהיה :) .

כשהמתמטיקאי היה קטן יותר, הוא שנא ללכת לגן. מצד שני הוא גם שנא להמציא כל יום תירוץ חדש, אז הוא חשב על זה קצת והתחיל להתלונן ש'כואב לי כל הגוווף' כל בוקר מחדש. המשפט הזה הפך לאחת מאבני היסוד בבית בשנים שאחר כך, אבל עכשיו אני מזדהה עם התחושה. כל הבטן כואבת. האוזן. העיניים. המרפקים. הברך. ואני לא רוצה להתלונן כדי שהרופאה לא תפתור הכל כהמצאה, אבל אולי אני אזכיר את זה ביום חמישי. 

הכאבים שלי נמצאים אי שם בשמיים, הנשימה מתחילה להציק לי ואני מרגישה כאילו אני הולכת להקיא. האמת היא שלא בא לי לכתוב כלום. אולי מחר כך.

עוד ביקור במרפאה..

היום ה78.
אתמול אבא אמר שהוא רוצה להצטרף אלי למרפאה. אז הלכנו לנו שנינו. יצאנו עם תוכנייה עמוסה לימים הקרובים: בדיקות דם ושתן, בדיקת נשיפה כדי לבדוק אם ההליקובקטר המנוול עוד חוגג לי על הקיבה וCT בטני למקרה שהוא לא. היא גם רמזה על קולונסקופיה בשעת הדחק. בררר. באמצע גם בדיקת אי-סבילות ללקטוז שהביאה לי הרופאה השנייה לבקשתי. האחות נכנסה באותו זמן ואמרה שאין עוד תורים לבדיקות הדם מחר. יצאנו מהרופאה ואבא המשיך למזכירה כדי לקבוע לי תור.
"אבל אבא, אפשר לקבוע את זה באינטרנט."
-למה? בואי נקבע עכשיו.
-"נו בוא נלך הביתה.."
-"אני קובעת לך את התור לתשע ועשרים מחר", אמרה המזכירה. "התור האחרון."
וכך נהרס לי רצף של תורות בעשר ועשרים. האחות אמרה לי מעכשיו להקשיב לאבא. טוב.

מהמרפאה לספרייה, מהספרייה למכולת, מהמכולת לדואר, ואז להיפרד מאבא, מהפרידה לבית של המנחה לשעבר להחזיר לה ספרים ומהחזרת הספרים לניגוב הדמעות. משם בכביש המהיר להטבלת המסננת לחליטת תה והביתה! אז זהו. עכשיו אני מפורקת לגמרי. התחלתי אתמול מדיניות של אכילה כל שעה, שנסדקה היום להפליא. לא נורא - מחר היא תיסדק עוד יותר.

עכשיו אני בבית, מחכה לאבא שיחזור ויכין לי מאפינס. החלטתי שמאפינס זה האוכל הכי יעיל בשביל ארוחות קטנות, במיוחד אם מכניסים לו כל מיני אגוזים ושקדים. מחר המחשב הולך להילקח ממני בטרם עת לצורכי עבודה של אבא, ואני אקבל במקום  סרט על בובי פישר. יהיה מרתק.

בעוד שעה המחנכת מגיעה לבקר והחדר שלי הפוך ואין לי כוח לסדר אותו. נכון שלא נורא אם יהיה מבולגן? (לא, אבל אני אסדר בכל זאת.)

סושי למתחילים

היום ה77.

היתה לי תחושה שהספירה שלי לא נכונה ושזו ממש הגזמה, אבל לא: אני אכן מתחילה את השבוע האחד עשר כחולה. בהתחשב בנסיבות, ההתחלה דווקא לא כל כך רעה. היום נסעתי עם אימא וקנינו חומרים לסושי, ואחרי מנוחה קצרה הכנו שלושה רולים מעולים לפי ההוראות מהאתר sushi4me.com . הצלחתי לגלגל כמו שצריך כבר בניסיון הראשון, וזה הרגיש נהדר. ואז ערכנו לנו שולחן ותקפה אותי בחילה נוראית. אחרי הסושי השלישי כבר חשבתי שאקיא הכל, אז התרחקתי מהאוכל ואכלתי חתיכה פעם בכמה דקות. 

חוץ מהסושי קניתי לי פיצוחים, חליטות צמחים לתה (שנראות כמו אוכל לארנבים, ככה שהן חייבות להיות בריאות) ושוקולד חרובים. שוקולד חרובים הוא אהבה ישנה שלי, מהתקופה של אחרי בדיקת האלרגיה. בכיתה א אימא הוציאה אותי משיעור טעמים בשביל בדיקה שגילתה שאני רגישה לקקאו, מוצרי חלב ובוטנים. בחצי שנה שאחר כך שמרתי על הדיאטה החדשה בקפדנות, דבר שהוא לא כל כך פשוט בבית שמבוסס על טהרת החלב. אבא ניסה לצ'פר אותי והיה קונה לי מרציפנים מיוחדים (פיכסה) ושוקולד חרובים (כל שבוע מחדש הודעתי שהוא פיכסה רק אחרי שסיימתי את החפיסה). נגמרה חצי השנה, הגיע חג השבועות ואני מוטטתי את הדיאטה החדשה לחלוטין. מאז נשאר לי המנהג להתרחק מבוטנים וגעגוע לשוקולד חרובים ולכיף שבלקבל כל שבוע משהו שמיועד רק לי, ולא לאף אחד אחר. ככה שהיום הקטנות באו ונתתי לכל אחת רק משולש שוקולד ולא יותר.

חיכיתי שטום וג'רי הקטנות יבואו, אבל הן פשוט לא מתנהגות כמו טום וג'רי יותר. פעם הן ידעו לריב בהתמדה ראויה לציון, אבל היום הן מסתפקות בשלושים שניות של מריבה בכל פעם. אולי הן גילו באיחור מסוים שלריב זה לא כזה כיף, אולי הן מצאו תחביבים אחרים. אנחנו מעדיפים להינות מהשקט בלי להתעסק בזה יותר מדי.

כשטום וג'רי שלא מתנהגות כמו טום וג'רי יותר הגיעו, נתנו להן לטעום מהסושי. טום החזיקה את הצ'ופסטיקס במיומנות ראויה לציון, קילפה את האצה בזהירות, אכלה את האורז, הוציאה את האבוקדו ואת הבצל ואכלה את הדג עם הגזר. בפעם השנייה התהליך חזר על עצמו, ולאט לאט היא למדה להוציא את האצה בצורה טובה יותר. אחרי שלושה סושים היא שאלה אם היפנים אוכלים את הסושי עם הקליפה. כשג'רי הקטנה הגיעה היא פשוט התחילה לאכול את הסושי בלי שאלות מיותרות, כאילו זו לא הפעם הראשונה שהיא אוכלת את היפני-היפני הזה.

בכל אופן, אימא כבר הודיעה שמבחינתה אפשר להכין סושי לשבת. המתמטיקאי יאהב את זה; כשלקחתי אותו לסושי הוא נורא התעמק בצורת האריזה היפנית. ומי יודע, אולי הוא יחליט להכין גם אינסייד אאוט. הצפי הוא שבעוד שלושה שבועות אפילו הקטנה כבר תסתדר עם הסושי, כמו שלמדה להסתדר עם הלזניה שמופיעה על שולחן השבת מדי שבוע. ואולי אולי גם אבא יהנה.

אימא הלכה לעבוד, הגדולים במסגרות השונות ואני אחראית על טום וג'רי עד שאבא יחזור. הן משחקות יחד במחשב, ואני סופרת את הדקות עד שאחת מהן תבוא לבקש את המחשב שלי כפשרה. בינתיים הגיעה השעה ארבע, ואני צריכה להמשיך במדיניות האכילה בכל שעה. יש לי חשק לאוכל בערך כמו שיש לי חשק ללכת לחפירה ארכיאולוגית בתל מגידו: בכלל לא. אבל יש דברים שעושים בכל זאת. 

כמו ללכת אל הרופאה מחר, כדי לברר אם אני צריכה להמשיך עם האומפרדקס, לקחת אישור מחלה בשביל בית הספר ולשאול על צליאק. מתברר שבדקו לי בדם כל מרכיב אפשרי חוץ מנוגדנים לצליאק. לא יכולנו לשאול את הרופאה מיום שישי כי לא היא נתנה לי את התרופה לחודש נוסף, וחוצמיזה אני רוצה להיות במרפאה כל כך הרבה עד שיימאס להם ממני והם ימציאו תרופת קסם שתרפא אותי בצ'יק. או שיפנו אותי למרפאות גסטרו, אחד מהשניים.

המטרה: לסיים עם הפיסטוקים, ולהעביר את ארבע השעות ואת הלילה שאחריהן בכיף.

הדרך: פה, גרון, קיבה, מעיים...סתם, נו. המון בלוגי עיצוב יפים שגיליתי אתמול ושירים של עפרה חזה שהעברתי מהדיסק למחשב. 

ולא לשכוח: להתקשר למורה לאמנות ולבקש ממנה שתבוא ונשב על הבגרות המעשית. מטרת העל של אחרי כישלון העבודה בהיסטוריה היא לא להיכשל באמנות.