היום ה83.
בערב שבת נעלם לי הכאב. ככה פתאום, בין צעקות של טום על ג'רי לצעקות של ג'רי על טום, הפסקתי להרגיש אותו. זה הרגיש כל כך טבעי וכל כך מוזר בו זמנית. אחרי הארוחה נרדמתי לי, למרות שהיו המון מקומות מעניינים להיות בהם השבת. התעוררתי ונרדמתי והתעוררתי ונרדמתי כל הלילה, אבל לא הרגשתי כאבים. בבוקר כבר התחלתי להינות מהעניין. קראתי ספרים, צחקתי עם הקטנות, נחתי קצת..יצאה השבת והופ, הכאב חזר. היה כיף להיפרד ממנו, גם אם הפרידה היתה זמנית.
אז בשבת קראתי ספרים.
סופרפריקונומיקס, ספר שקשה להגות אבל הוא ממש טוב. היה לי כיף לקרוא אותו. בכלל, אני אוהבת את ז'אנר הכלכלנים היומיומיים. זה כולל את 'הכלכלן הסמוי', 'מה שראה הכלב', 'למה קשה למצוא מוניות ביום גשום' והצמד האבסורדי 'לא רציונאלי ולא במקרה' ו'לא רציונאלי אבל לא נורא', זוג ספרים שטוען טענות הפוכות אבל נכתב על ידי סופר אחד.
הספר השני שקראתי הוא 'נתב"ג' של יואב כ"ץ. סיפור על איש ביטחון בנתב"ג שמגלה אנשים שחוזרים מהמתים. על הכריכה כתוב שיואב כ"ץ "רקם סיפור פעולה פנטסטי וקצבי, שצופן בקרבו משל אירוני - ובכלל לא חד משמעי - על חיינו במדינה הזאת." כשסיימתי לקרוא את הספר ועברתי לצד האחורי של הכריכה הנהנתי בהבנה פתאומית - אז זה מה שהספר אמור היה להיות! כנראה שפספסתי את הקטע בו יש משל על חיינו במדינה הזאת והוא אירוני ובכלל לא חד משמעי. לי היה נראה שמה שהסופר רצה לומר הוא גרם לגיבור שלו לומר בצורה ברורה ובהרבה מאד מלל, אבל מה אני מבינה.
בגזרת השירות הלאומי יש חדשות טובות. מצאתי שלושה בתי ספר שמעניין אותי לבדוק. כולם בתי ספר יסודיים, כולם על הגבול שבין דתי למסורתי, בכולם יש עולים חדשים וכולם במרכז הארץ. גם אם לא אתקבל לאף אחד מהם, מצאתי את הפינה שמתאימה לי, וזו כבר התקדמות אדירה. ביי-ביי שירות ברפת בקיבוץ נידח! אני הולכת להציל את העולם עם ילדים בכיתה ב'. הא.
חברה אחת כבר מצאה לה שירות לאומי. רוב הבנות עוד מתלבטות לגבי תקנים, אבל היום בו כולנו נהיה פזורות לאורך ולרוחב המפה מתקרב, וזה יהיה מוזר. פתאום אנשים שרחוקים ממני יהיו קרובים ואנשים שגרים מטר ממני יהיו בסוף הארץ. בשביל מפונקת מסוגי, שהתרגלה שחברות זה הדבר הזה שנמצא מעבר לכביש, זה קשה. יש לי הרבה חברות שעברו איתי את גן טרום חובה וגן חובה וכל הדרך עד י"ב. הן לא חברות מהסוג שמתגעגעים אליו, אלא יותר הסוג שאין סיבה להתגעגע כי הוא תמיד פה, מעבר לכביש. יש יותר ממאה בנות בשכבה שחשוב לי להיות איתן בקשר, ובעוד שמונה חודשים זה יהיה מסובך יותר. ועוד לא הזכרתי את האנשים שיבלעו להם לתוך המערכת הצה"לית, שהיא פחות ידידותית למשתמש.
שמונה חודשים נשארו. ואני עוד בבית.
מחר בדיקת הליקובקטר פילורי. התוצאות יגיעו שבוע אחרי זה, אבל אני כבר החלטתי שהן צריכות להגיע שליליות. לא רק כי הגסטרולוג אמר שאין קשר בין הכאבים שלי לHP, אלא בעיקר כי אין לי כוח לעוד עשרה ימים זוועתיים כמו שהיו בטיפול הקודם. עוד ארבעים דקות מתחיל צום שמונה השעות שלפני הבדיקה. לא צמתי בעשרה בטבת על תחילת המצור, אבל בשביל ההליקובקטר אני אצום. איזה סדר עדיפויות מעוות.
בערב שבת נעלם לי הכאב. ככה פתאום, בין צעקות של טום על ג'רי לצעקות של ג'רי על טום, הפסקתי להרגיש אותו. זה הרגיש כל כך טבעי וכל כך מוזר בו זמנית. אחרי הארוחה נרדמתי לי, למרות שהיו המון מקומות מעניינים להיות בהם השבת. התעוררתי ונרדמתי והתעוררתי ונרדמתי כל הלילה, אבל לא הרגשתי כאבים. בבוקר כבר התחלתי להינות מהעניין. קראתי ספרים, צחקתי עם הקטנות, נחתי קצת..יצאה השבת והופ, הכאב חזר. היה כיף להיפרד ממנו, גם אם הפרידה היתה זמנית.
אז בשבת קראתי ספרים.
סופרפריקונומיקס, ספר שקשה להגות אבל הוא ממש טוב. היה לי כיף לקרוא אותו. בכלל, אני אוהבת את ז'אנר הכלכלנים היומיומיים. זה כולל את 'הכלכלן הסמוי', 'מה שראה הכלב', 'למה קשה למצוא מוניות ביום גשום' והצמד האבסורדי 'לא רציונאלי ולא במקרה' ו'לא רציונאלי אבל לא נורא', זוג ספרים שטוען טענות הפוכות אבל נכתב על ידי סופר אחד.
הספר השני שקראתי הוא 'נתב"ג' של יואב כ"ץ. סיפור על איש ביטחון בנתב"ג שמגלה אנשים שחוזרים מהמתים. על הכריכה כתוב שיואב כ"ץ "רקם סיפור פעולה פנטסטי וקצבי, שצופן בקרבו משל אירוני - ובכלל לא חד משמעי - על חיינו במדינה הזאת." כשסיימתי לקרוא את הספר ועברתי לצד האחורי של הכריכה הנהנתי בהבנה פתאומית - אז זה מה שהספר אמור היה להיות! כנראה שפספסתי את הקטע בו יש משל על חיינו במדינה הזאת והוא אירוני ובכלל לא חד משמעי. לי היה נראה שמה שהסופר רצה לומר הוא גרם לגיבור שלו לומר בצורה ברורה ובהרבה מאד מלל, אבל מה אני מבינה.
בגזרת השירות הלאומי יש חדשות טובות. מצאתי שלושה בתי ספר שמעניין אותי לבדוק. כולם בתי ספר יסודיים, כולם על הגבול שבין דתי למסורתי, בכולם יש עולים חדשים וכולם במרכז הארץ. גם אם לא אתקבל לאף אחד מהם, מצאתי את הפינה שמתאימה לי, וזו כבר התקדמות אדירה. ביי-ביי שירות ברפת בקיבוץ נידח! אני הולכת להציל את העולם עם ילדים בכיתה ב'. הא.
חברה אחת כבר מצאה לה שירות לאומי. רוב הבנות עוד מתלבטות לגבי תקנים, אבל היום בו כולנו נהיה פזורות לאורך ולרוחב המפה מתקרב, וזה יהיה מוזר. פתאום אנשים שרחוקים ממני יהיו קרובים ואנשים שגרים מטר ממני יהיו בסוף הארץ. בשביל מפונקת מסוגי, שהתרגלה שחברות זה הדבר הזה שנמצא מעבר לכביש, זה קשה. יש לי הרבה חברות שעברו איתי את גן טרום חובה וגן חובה וכל הדרך עד י"ב. הן לא חברות מהסוג שמתגעגעים אליו, אלא יותר הסוג שאין סיבה להתגעגע כי הוא תמיד פה, מעבר לכביש. יש יותר ממאה בנות בשכבה שחשוב לי להיות איתן בקשר, ובעוד שמונה חודשים זה יהיה מסובך יותר. ועוד לא הזכרתי את האנשים שיבלעו להם לתוך המערכת הצה"לית, שהיא פחות ידידותית למשתמש.
שמונה חודשים נשארו. ואני עוד בבית.
מחר בדיקת הליקובקטר פילורי. התוצאות יגיעו שבוע אחרי זה, אבל אני כבר החלטתי שהן צריכות להגיע שליליות. לא רק כי הגסטרולוג אמר שאין קשר בין הכאבים שלי לHP, אלא בעיקר כי אין לי כוח לעוד עשרה ימים זוועתיים כמו שהיו בטיפול הקודם. עוד ארבעים דקות מתחיל צום שמונה השעות שלפני הבדיקה. לא צמתי בעשרה בטבת על תחילת המצור, אבל בשביל ההליקובקטר אני אצום. איזה סדר עדיפויות מעוות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה