הביקור אצל הפסיכולוג מתקרב לו, ואני מנסה לחשוב על מה כבר אפשר לדבר כדי לאבחן הפרעת אכילה. כלומר, שאלות כמו 'כמה פעמים ביום את גורמת לעצמך להקיא' הן לא מאד אפקטיביות. אני מניחה שיהיו שם שאלות בסגנון 'איך את רואה את עצמך' ותשובות מתחכמות בסגנון 'בעזרת מראה, אלא איך?'. אפילו לא מכעיס אותי שהרופא הפנה אותי לפסיכולוג; סתם משעשע למדי. הפרעות אכילה ואני..זה כל כך תלוש. כמובן, לא תמיד חשבתי ככה.
הכל התחיל ביומולדת שש עשרה. רציתי לתרום דם, ודרך האתר של מד"א גיליתי שא. אפשר לתרום רק מגיל 17, וב. אפשר לתרום רק ממשקל 50 ק"ג. אז יש לי שנה להעלות שני קילו. אפשרי? בטח אפשרי. אפילו יותר.
חצי שנה אחר כך היו לי שני קילו להעלות בחצי שנה. אפשרי? בטח.
ארבעה חודשים אחר כך ניסיתי לחשוב מה, לעזאזל, הסיפור איתי ועם שני הקילוגרמים החסרים. מעולם לא קרה שרציתי משהו ולא הגעתי אליו, כל עוד זה תלוי בי; כלומר, אני אולי לא אשיג את הילד ההוא שאני אוהבת והוא לא אוהב אותי, אבל אני כן אעבור בגרויות בלי להיות כל השנה, או אעלה לארבע יחידות מתמטיקה, או כל דבר אחר. כשאני רוצה משהו אני מצליחה אותו.
אז אם אני לא מצליחה לעלות 2 ק"ג מסכנים, כנראה אני לא רוצה. וכך יצאתי לי למסע בעקבות השלדים שבארון.
פיתחתי תיאוריות בנוגע לכך שמעולם לא אמרו שאני יפה; טובת לב כן. חכמה כן. יפה לא. אז כמובן שאני נשארת רזה רק כדי למשוך תשומת לב ותראו - אני גם יפה, בנוסף להכל! ברקע הדהד זיכרון בו שכנה חטטנית אומרת לאמא שאני אמנם מכוערת, אבל העיניים שלי יפות. הזכרתי לעצמי את כוחן של מילים, שהנה אני 12 שנה אחרי האמירה הזו, ועדיין עמוק בפנים מנסה להוכיח שהיא טעתה.
הסברתי את זה כרצון להישאר בארץ לעולם לא; כאילו שאני לא רוצה לגדול. 48 זה בסדר, 50 לא. 50 זה של אנשים גדולים מדי, ואני לא גדולה. לא רוצה להיות גדולה. ההסברים האלה התאימו לתקופה, שהייתה היסטרית קלות מכך שכבר עברתי שמינית מהחיים שלי ולא עשיתי כלום.
הסברתי את זה בקול רציני, בשיחת נפש עם חברה שהנהנה לה. התיאוריות האלה נשארו, ובכן, תיאוריות. הן לא באמת הפריעו לי ביומיום. שקלתי את עצמי רק כשיצא לי לעבור ליד המרפאה, כלומר בערך פעם בחודשיים- שלושה. אכלתי כדי לשבוע, ולא כדי להוכיח או לא להוכיח משהו. נזכרתי בהן בעיקר כשהגיעו האנטיתיאוריות. כשמישהו אמר לי שאני יפה והרמתי גבה על הרדידות שבאמירה הזו; כשחיכיתי למשהו ממש מעניין שיקרה כשאגדל; כשהבנתי שאני גדולה, ואיזה כיף לי :-)
זה היה בעיקר מסע במחשבה, ואני מניחה שקצת הלכתי לאיבוד באמצע. בסופו של דבר, כשהאנדוקרינולוג אמר שאני רזה כי - הפתעה - נולדתי עם מבנה גוף רזה, המחשבות האלה שעשעו אותי נורא.
הכל התחיל ביומולדת שש עשרה. רציתי לתרום דם, ודרך האתר של מד"א גיליתי שא. אפשר לתרום רק מגיל 17, וב. אפשר לתרום רק ממשקל 50 ק"ג. אז יש לי שנה להעלות שני קילו. אפשרי? בטח אפשרי. אפילו יותר.
חצי שנה אחר כך היו לי שני קילו להעלות בחצי שנה. אפשרי? בטח.
ארבעה חודשים אחר כך ניסיתי לחשוב מה, לעזאזל, הסיפור איתי ועם שני הקילוגרמים החסרים. מעולם לא קרה שרציתי משהו ולא הגעתי אליו, כל עוד זה תלוי בי; כלומר, אני אולי לא אשיג את הילד ההוא שאני אוהבת והוא לא אוהב אותי, אבל אני כן אעבור בגרויות בלי להיות כל השנה, או אעלה לארבע יחידות מתמטיקה, או כל דבר אחר. כשאני רוצה משהו אני מצליחה אותו.
אז אם אני לא מצליחה לעלות 2 ק"ג מסכנים, כנראה אני לא רוצה. וכך יצאתי לי למסע בעקבות השלדים שבארון.
פיתחתי תיאוריות בנוגע לכך שמעולם לא אמרו שאני יפה; טובת לב כן. חכמה כן. יפה לא. אז כמובן שאני נשארת רזה רק כדי למשוך תשומת לב ותראו - אני גם יפה, בנוסף להכל! ברקע הדהד זיכרון בו שכנה חטטנית אומרת לאמא שאני אמנם מכוערת, אבל העיניים שלי יפות. הזכרתי לעצמי את כוחן של מילים, שהנה אני 12 שנה אחרי האמירה הזו, ועדיין עמוק בפנים מנסה להוכיח שהיא טעתה.
הסברתי את זה כרצון להישאר בארץ לעולם לא; כאילו שאני לא רוצה לגדול. 48 זה בסדר, 50 לא. 50 זה של אנשים גדולים מדי, ואני לא גדולה. לא רוצה להיות גדולה. ההסברים האלה התאימו לתקופה, שהייתה היסטרית קלות מכך שכבר עברתי שמינית מהחיים שלי ולא עשיתי כלום.
הסברתי את זה בקול רציני, בשיחת נפש עם חברה שהנהנה לה. התיאוריות האלה נשארו, ובכן, תיאוריות. הן לא באמת הפריעו לי ביומיום. שקלתי את עצמי רק כשיצא לי לעבור ליד המרפאה, כלומר בערך פעם בחודשיים- שלושה. אכלתי כדי לשבוע, ולא כדי להוכיח או לא להוכיח משהו. נזכרתי בהן בעיקר כשהגיעו האנטיתיאוריות. כשמישהו אמר לי שאני יפה והרמתי גבה על הרדידות שבאמירה הזו; כשחיכיתי למשהו ממש מעניין שיקרה כשאגדל; כשהבנתי שאני גדולה, ואיזה כיף לי :-)
זה היה בעיקר מסע במחשבה, ואני מניחה שקצת הלכתי לאיבוד באמצע. בסופו של דבר, כשהאנדוקרינולוג אמר שאני רזה כי - הפתעה - נולדתי עם מבנה גוף רזה, המחשבות האלה שעשעו אותי נורא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה