לפנות מקום

בשנה שעברה החליטה בת אחת מי"א1 לעבור לי"א4, כלומר לכיתה שלי. היה לה קשה עם המחנכת והחברות..הסיפור הרגיל, אני מניחה. היא באה לכיתה שלנו, ואחרי שבועיים גילתה שלא טוב לה איתנו, והיא בעצם רוצה את הכיתה שלה. המחנכת כינסה את כולנו בשיעור חינוך ונתנה לה לשתף בתחושות. ואז המחנכת סיפרה לנו שהצוות החליט לתת לה לחזור לכיתה שלה. באופן כללי, היא אמרה, לבחירות שלנו יש השלכות. אבל זה לא חייב להיות ככה; לפעמים אפשר להתחרט, ולא קרה כלום. למדת על עצמך משהו חדש, וזה נהדר, וגילית כמה את אוהבת את המקום הקודם שלך. 

אז זה לא קשור לכלום, הסיפור הזה. אבל נזכרתי בו היום. אני חושבת שזו אחת התובנות הנהדרות שקיבלתי בתיכון.

ידיד שלי ואני לא מדברים כל כך מאז שודרג מעמדו ל'אקס'. הייתי רוצה שההחלטה לצאת איתו, שגררה בעקבותיה את ההחלטה להיפרד אחרי די מעט זמן, תהיה אחת מההחלטות חסרות ההשלכות, אבל זה לא ככה. וחבל לי. למרות שאני אדם שמאד מחויב לבחירות שלו, ולמה שקורה בעקבותיהן. זה לא שאני בורחת מאחריות. אין פה איזה 'oops, I did it again' של בריטני ספירס, אלא יותר ג'ורדין ספרקס. בשיר קיטשי משהו, היא אומרת ' I gotta let my spirit be free 

To admit that I'm wrong and then change my mind'. ואני מדמיינת אותה תמיד כמין רקדנית שזורקת את הידיים אחורה ונשענת הכי קדימה שאפשר, ומיד חוזרת. זו תנועה שעושים רק כשמישהו מחזיק את הידיים שלך שם מאחור. רק כשיש רשת בטחון ליפול לתוכה, רק כשאין השלכות לבחירות שלך. או, לפחות, לא כאלה שיקר לך לשלם. אם הייתי יודעת שיהיה ככה, לא הייתי יוצאת איתו. ואז לא הייתי לומדת המון דברים על זוגיות, ואז..לא היה קורה כלום, בעצם. אבל מילא.

במבט לאחור אני תוהה כמה זו הייתה בחירה שלי, וכמה חייתי בתוך עולם דטרמיניסטי בו לא יכולתי לבחור אחרת. הכל קרה בשבוע בו החלטתי לחשוב מהבטן, מהלב, מהכתפיים, מכל מקום שהוא לא השכל שעובד אצלי שעות נוספות. וזה הרגיש נכון. ואז זה כבר הפסיק להרגיש ככה.

לברי סחרוף יש שיר בו הוא מפנה מקום: לשתיקות שלה, לנשיקות ולסטירות שלה, ללחיצות שלה, למכתבים שלה, לשדים שלה. לבגדים, לתמונות, לצללית, לנשימות. וגיליתי על עצמי שאני לא מסוגלת לפנות מקום. עוד לא.