וכך, בבוקר חגיגי אחד, החריפו הכאבים. איש אינו יודע מאין או מדוע. אני מנסה לחשוב אם כואב לי יותר מפעם או פחות מפעם או אותו דבר, אבל אין לי מושג. לגוף יש מערכת די מוצלחת להדחקת כאבים, ולפחות המערכת הזו עושה את העבודה שלה אצלי. מה שכן, אם כאב לי יותר מעכשיו, אין לי מושג איך הגעתי עד הלום. אני מרגישה שאני נשרפת מבפנים.
"תכלס, חבל שאת לא מתגייסת לצבא אלא עושה שירות לאומי", אמרה האחות שלפני גיוס.
-"הצבא לא היה מקבל אותה עכשיו גם ככה..היו מעיפים לה את הפרופיל על תת משקל" ענתה לה אימא.
"מה פתאום, בשביל זה צריך משקל ממש נמוך. וחשד לאנורקסיה."
-"אבל יש חשד לאנורקסיה!"
חוץ מהכאבים, גם זה ממשיך לשגע אותי. שעדיין יש מי שחושב שאני קמה בבוקר, דוחפת אצבע לגרון, מצחצחת שיניים, מתאפרת יפה והולכת לרופא להתלונן על בחילות וכאבים שגורמים לי לרדת במשקל. ואז אני חוזרת הביתה ומסתכלת במראה ומצלמת את עצמי ומעלה לישראבלוג וכותבת כמה אני עדיין שמנה.
ועדיין יש מי שמתקשר כדי לומר לי לקחת אקמול ולהפסיק עם הצומי.
ועדיין יש מי שיכול לשלוח אותי לבדיקות נורמליות, אבל הוא לא רוצה כי זה 'לא נעים'.
אני פשוט לא מסוגלת יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה