מאה ימי מחלה.

היום המאה.
לא עדכנתי כאן מלא זמן, מהסיבה הפשוטה של חוסר רצון בולט מצידי. עם הזמן גיליתי שרק לאנשים עם חיים יש סיבה לעדכן כל יום. ולי, כזכור, יש מחסור בולט בחיים.
אז מה היה לנו?

סריקת סי.טי אתמול. התוצאות תגענה עוד יומיים, ואני מקווה שעד אז תחושות הלוואי תתפוגגנה. אני מרגישה כרגע כאב ראש נוראי, וכל אתמול הייתי מבולבלת בצורה מעצבנת כזו. נאלצתי להתאמץ כדי להרכיב משפט הגיוני, ובשביל פטפטנית כמוני זה לא פשוט. אבל גם ככה לא היו לי יותר מדי כוחות להקצות לדיבור. בסוף קנינו לי חותלות וגרביונים ולק בצבע כתום זוועתי וחזרנו הביתה. ישנתי משהו כמו 14 שעות, וקמתי עם כאב נוראי וזיכרון מטושטש של אחות שאומרת לי לשתות הרבה אחרי הסי.טי. אוופס. אז היום אני עם כאב קל באזור הכליות ועם בקבוק מים צמוד. ועם כאב בטן, אבל זה כבר משעמם.

רופא אנדוקרינולוג ביום ראשון. הרופאה הפנתה אותי אליו בלי קשר לכאבי הבטן, פשוט כי המשקל שלי הדאיג אותה. זה היה בימים היפים בהם שקלתי 47.5, אבל היא דאגה בכל זאת. אז הלכנו לרופא, שלא הבין למה באנו אליו בכלל. הוא אמר שזה מבנה הגוף שלי ואין מה לעשות, מסתמן שלתרום דם זה לא אחד מהדברים שאני יכולה לעשות עם חיי. לפחות בינתיים.

בין יום ראשון לשני ישנתי בדירה של הגדולה. היה כיף איתה. כמובן שביום היחיד בו באתי אליה היא החליטה לישון בתשע בערב, אבל ככה החיים, אני מניחה.

היום היה לי מורה פרטי בבית, כדי לעזור לי עם אנגלית. הוא חלק מאירגון בשם 'תללים' שעוזר לילדים חולים להשלים שיעורים. בטופס ההרשמה יש סעיף לילדים בגיל הגן, ואמרתי לו שזה נורא עצוב, אבל הוא אמר שרוב הילדים שאליהם הוא מגיע הם פשוט עם שברים בגפיים. אני מניחה שזה יותר בסדר.

רק בריאות לנו, והצלחה במשימה הבלתי אפשרית מחר של נסיעה לחיפה!

היום אני שמחה, ולא יודעת למה.

היום ה94 עבר עלי בסימן של עשייה.
קמתי בבוקר, אכלתי קציצות דג וניסיתי להבין מה החתולה רוצה ממני. הפתעה גדולה - היא רצתה את הקציצה. ושאמלא לה את קערת המים.
אחר כך הלכתי אל המורה לאמנות והמשכנו לפתח את הפרוייקט. היא נתנה לי שיעורי בית, ואני ממש מקווה שיצא לי טוב. יש לי המון רעיונות לא רעים. חזרתי ממנה והקלדתי שני דפים בעבודה בהיסטוריה, עניתי על שאלות באנגלית והמשכתי לפתח את הרעיונות האמנותיים שלי.
ואז החלטתי לקפוץ לאולפנה. החברות העליזות שלי קיבלו אותי בשירי חתונה, וגרמו לכל הט'תיות לסובב ראשים כדי לברר מי השמיניסטית שהתארסה. איזה פדיחות.
זהו, עכשיו אני מלאת כאבים ואדרנלין בו זמנית. זה מרגיש ממש מוזר.

בדיקת לקטוז

היום ה93. קמתי בבוקר ונסעתי עם אימא לבדיקת לקטוז. הבדיקה נקבעה לשעה תשע, והגענו בלחץ בתשע ושש דקות, מקוות לא לראות את הרופאה נועלת את הדלת בדרך הביתה. כמובן שזה לא קרה, כי מתברר שלבדיקה יש שלושה סבבים, ולפעמים אפילו ארבעה: בהתחלה נושפים לתוך מכשיר. ואז שוברים את הצום עם נוזל מגעיל בטעם גבס, ומחכים ארבעים דקות. נושפים שוב. מחכים שוב. נושפים שוב, ואם הערכים לא קופצים לשמיים זה הזמן לומר שלום ולהתראות. אם יש שינוי בין הבדיקות אז מחכים עוד פעם, לבדיקה נוספת.
אצלי לא היה שינוי, ככה שהיה בסדר. באתי-נשפתי-הלכתי (לקניות, בין בדיקה לבדיקה. וחזרתי כדי לנשוף שוב.) ואז קניתי לי מאפה גבינה, סתם כי אני יכולה. אז זהו, הסוף לחיי הפרווה שלי. מותר לי חלבי, ובבית הצמחוני שלי זו בשורה נהדרת.

לזכור:
- לדבר עם החברות. התחלתי להבין גם את הצד שלהן, והן מתחילות להבין את הצד שלי. השאלה היא מה הלאה.
- לבקש מאבא להוציא לי את האישור הרפואי מהדואר. אני מתחילה ממש להיות צריכה את כל הקטע הזה של מורים פרטיים.
- להזכיר לאימא לקחת התחייבות מקופת החולים לסי טי. או לקחת כזו בעצמי.
- להתקשר למורה לאמנות, ולקבוע איתה המשך עבודה על הפרוייקט.
- עבודה בהיסטוריה.
- להדפיס לי לוח שנה גדול. או למחוק את כל ההודעות שיש על הלוח בחדר שלי, ולהפוך אותו ליומן.

דרושה לי חברה

היום ה92 בבית. החודש הרביעי מתחיל לו.

אתמול הלכתי לקניון עם אימא והגדולה, ובסוף קניתי גם שמלה וגם נעליים. כיף! בצעד של השלמה עם העובדה שגם בחתונה הזו לא ארקוד, קניתי לי נעלי עקב. בדיוק כמו שחשבתי שאעשה. השמלה היא אפורה, וקצת סבתאית, אבל אני אוהבת אותה בכל זאת.

מחר יש בדיקת סבילות לקטוז. אני צריכה לזכור לצום.

בשבת חטפתי דיכאון נוראי מכל הבלגן סביב המחלה, והאכזבה מהחברות שכמעט ולא באות לבקר ובכלל, דיכאון כללי. שכבתי לי במיטה ובכיתי במשך שעות. זה היה נוראי. אז החלטתי עכשיו פשוט לקרוא לחברות במקום לצפות מהן לבוא מעצמן. סימסתי לשלוש חברות אתמול. אחת אמרה שהיא תבוא, אחת באמת באה ואחת התנצלה ואמרה שהשבוע הזה עמוס לה, אבל שהיא תנסה בכל זאת. אמרתי לה שהיא יכולה גם לבוא בשבוע הבא, או בזה שאחריו, או בזה שאחרי שניהם...אני לא הולכת לשומקום. היא צחקה. אבל החברות הטובות מאכזבות אותי. אם לפני כמה פוסטים תהיתי איך אשמור איתן על קשר בשירות, עכשיו השאלה עברה מ'איך' ל'האם'. כי אולי אני כבר לא ממש רוצה לשמור איתן על קשר. אז הן אמנם יכולות לטעון שהן באמת היו רוצות לבוא ולצערן הן נורא עסוקות, אבל איכשהו אני לא קונה את זה. לבוא לבקר שלוש פעמים בשלושה חודשים לא מעיד על עומס, אלא על סדר עדיפויות מסוים. סדר עדיפויות מהסוג ש - מה לעשות - מעליב אותי. שנה שעברה נעדרתי מבית הספר לשבוע, וכשחזרתי נתתי להן על הראש על חוסר ההתייחסות. עכשיו אני חושבת ששבוע זה עוד הגיוני לא להרים טלפון, או לסמס או משהו. אבל שלושה חודשים זה לא. כבר נזפתי בהן פעם אחת, ואני לא בטוחה שאני רוצה לנזוף בהן שוב. לפעמים צריך לדעת להפסיק להלחם ופשוט לקבל את זה. יכול להיות שאנחנו חברות כי נוח לנו שיש לנו אחת את השנייה, וברגע שהלכתי כבר פחות נוח להיות חברה שלי, אז מפסיקים.  יכול להיות שהן לא יודעות כמה ביקור יכול לשמח אותי. אני כבר לא יודעת, ולהמציא תירוצים בשמן זה נראה לי טפשי להפליא. התפקיד שלהן זה למצוא תירוצים. התפקיד שלי זה להבין, או להפסיק להבין כי זה כבר מוגזם ממש.

דרושה לי חברה. כזו שלא תעלם דווקא כשאני צריכה אותה.

את היום ה89 בבית אני בכלל מעבירה בבית של סבתא.
אתמול הלכתי אל הדודה והוצאתי את הבנות שלה לטיול קצר. אחת מהן התחילה רק לאחרונה לאהוב אותי, ואני נהנית מכל דקה איתה. היא אפילו חייכה אלי אתמול.
ואז הלכתי למסיבת יומולדת, ולערב קריוקי. איזה כיף

היום ה-88. העברית חזרה לבלוג!
הרופא הראשי של המרפאה התקשר עכשיו לשאול מה מצבי, כי הוא צריך לחתום לי על אישור מחלה. שוחחנו קצת, והחלטתי שאני בעצם כן מחבבת אותו.

אתמול הכנתי עוגיות שיבולת שועל, והיום הכאבים גרמו לי להתחרט על זה. אולי אני אלרגית לבריאות?

I don't have HP!

Just saying.

C.T Time!

87 Days at home, and my blog went crazy. I have no idea what happened, or why the hebrew here shown as questions marks instead of letters. But I want to write here, so I'm writing in english for now, although i'm not the best in that language. 

My English teacher will be happy ;)

Anyway, English is one of the subjects today. I discovered that I have an oral final exam in three weeks. The class has been starting to prepare for it a month ago, and I had no idea. Dad suggested that I'll talk only English for two days, but I love my hebrew speaking. The teacher told me that we can practice a little together, and also that I'll be the first in the test so I won't wait in school. The problem is that I don't know how I'll be like in three weeks. If I have HP, I'll be on drugs, and there is a good chance I'll throw up during the test. I never throw up in the tests. But this is my last year in school, and if I won't throw up now- then when will I be able to? 

My cousin's wedding is in two weeks. Everyone is very excited. I haven't decided yet if I want to buy a new dress or not. I should, becouse shopping makes me happy. But from the other side, I'm very thin now, and I'm not looking good. That is a problem that new dress might solve; So I probably should buy a dress. Back to the other side, buying a dress now is a waste of money, becouse I'll get fatter soon. 

I think I'll buy shoes. 

And that was a chapter from "The Problems of Being Thin Girl". Stay with us, there are more. 

seriously, I can't understand girls that make themself that thin. I feel cold and weak all the time. I eat every hour ( I mean, I'm trying. It's not that easy). And no, I'm not more beautiful now. Healthy is beautiful. Sickness is not. It's that simple.

Dear future me,  I'm working hard to give you your new weight. Please don't lose it.

נעדרת-נוכחת

היום ה84. אחד עשר שבועות.

הלכתי לבדיקת ההליקובקטר, וקניתי לי אוכל במכולת כדי לשבור את הצום. שתי בנות מהכיתה היו שם, והציעו לי לבוא לומר שלום לכיתה. אז הלכתי. ספר דברים, פרק י"ט, ערי מקלט. אחרי קבלת פנים סוערת במיוחד (שרו לי "ושבו בנים לגבולם", לא פחות.) השתלבתי בשיעור, והרגשתי את הצמא חוזר לי לוורידים. הצמא לידע, שהלך ודהה לי, חוזר. אחרי שתי תשובות לשאלות של המורה הכרחתי את עצמי להתרסן, אחרי הכל יש עוד בנות בכיתה. הייתי אולי חמש דקות בכיתה לפני שחזרתי לי הביתה. אבל אלה היו חמש הדקות המשמעותיות היום. 

מתברר שיש שורה על הלוח שלא נמחקת אני לא יודעת כמה זמן, ורק הספרות בה מתעדכנות וסופרות את הזמן שאני לא בכיתה. ראיתי את המונה והרגשתי כמו כל התערוכות ההן באמנות המדברות על נעדר-נוכח. 

והמקום שלי, עם הכיסא שלא לקחו והשולחן המבולגן כאילו הלכתי רק לרגע, וכבר אחזור ואכניס את הספרים ללוקר ואוציא את הקלמר ומסטיק ומחברת. גם כאן, מתעדכנים דפים בין הספרים. שכנתי לשולחן מכניסה בכל יום דפים חדשים לערימה, מסודרים לפי מקצועות. 

והבנות, ששרו לי את השיר הכיתתי המסורתי להבעת שמחה, שיעמום או התלהבות פתאומית. יש מי שיגדירו אותי כטיפוס קריר, כי אני לא מתעקשת לומר לכל אדם שאני מכירה כמה אני אוהבת אותו. אבל באמת שאני אוהבת את כולן שם, כל אחת בנפרד ועוד יותר ככיתה. 

מה שקרה היום זה שראיתי את ההיעדרות שלי. אני חושבת שזה מחזה די נדיר, כי אם אני כאן אז אני כאן, ואני כבר לא נעדרת, ואם אני שם אז אני לא רואה שאני נעדרת כאן, אבל אני ראיתי. וזה גרם לי להתייאש ולהתגעגע ולהחליט לחזור הכי מהר שאוכל, ואולי אפילו קצת לפני. 

החלק השני של היום כלל את הספר "ביום שהמוזיקה מתה" , שכתב אופיר טושה גפלה. הוא מדבר על עיר שכל תושביה יודעים מתי ימותו, והוא מלא במוזיקה אלטרנטיבית. הגיבורה שם מצמידה לכל אדם שהיא מכירה שיר שמתאים לאופי שלו, והספר מלא באיזכורים של שירים שלא שמעתי מעולם. אז הלכתי ליוטיוב, ובמקביל לקריאה בספר חיפשתי את שמות השירים. שלושה מתוכם לא מצאתי, אבל יש לי רשימת השמעה מכובדת של חמישים שירי רוק אלטרנטיבי.

עוד לא סיימתי את הספר, או לעבור על רשימת ההשמעה אפילו פעם אחת, אבל כבר נדלקתי על השיר If I Had a Picture Of You של להקה בשם להק שחפים. הרעיון בשיר הוא ש

If I had a picture of you, or something to remind me, I wouldn't spent my life just wishing. 

ובהפסקה קצרה ביום קצת מוזר, התקשרה הרופאה. תוצאות בדיקת השתן חזרו; יש לי שוב דלקת. עוד שבוע של אנטיביוטיקה לי. כיף!

השבוע השנים עשר (וכמה הייתי רוצה להאמין שהוא האחרון!) מתחיל עם הרבה רוק אלטרנטיבי, מספר ספרים שלא קראתי, הרבה עבודה בהיסטוריה, פרויקט נהדר באמנות ואני מקווה שפחות כאב. אל רשימת המאכלים שלא עושים לי טוב נוספו היום לחמניות וחטיפי אנרגיה מסוג נטורס ואלי. עוד לא הצלחתי לסיים חביתה שלמה, אבל צלחת עם תפוחי אדמה לא היתה לי בעיה לאכול. אולי אני צריכה לצרוך ביצים קשות במקום חביתה. 

מחשבות של אחרי שבת

היום ה83.
בערב שבת נעלם לי הכאב. ככה פתאום, בין צעקות של טום על ג'רי לצעקות של ג'רי על טום, הפסקתי להרגיש אותו. זה הרגיש כל כך טבעי וכל כך מוזר בו זמנית. אחרי הארוחה נרדמתי לי, למרות שהיו המון מקומות מעניינים להיות בהם השבת. התעוררתי ונרדמתי והתעוררתי ונרדמתי כל הלילה, אבל לא הרגשתי כאבים. בבוקר כבר התחלתי להינות מהעניין. קראתי ספרים, צחקתי עם הקטנות, נחתי קצת..יצאה השבת והופ, הכאב חזר. היה כיף להיפרד ממנו, גם אם הפרידה היתה זמנית.

אז בשבת קראתי ספרים.
סופרפריקונומיקס, ספר שקשה להגות אבל הוא ממש טוב. היה לי כיף לקרוא אותו. בכלל, אני אוהבת את ז'אנר הכלכלנים היומיומיים. זה כולל את 'הכלכלן הסמוי', 'מה שראה הכלב', 'למה קשה למצוא מוניות ביום גשום' והצמד האבסורדי 'לא רציונאלי ולא במקרה' ו'לא רציונאלי אבל לא נורא', זוג ספרים שטוען טענות הפוכות אבל נכתב על ידי סופר אחד.

הספר השני שקראתי הוא 'נתב"ג' של יואב כ"ץ. סיפור על איש ביטחון בנתב"ג שמגלה אנשים שחוזרים מהמתים. על הכריכה כתוב שיואב כ"ץ "רקם סיפור פעולה פנטסטי וקצבי, שצופן בקרבו משל אירוני - ובכלל לא חד משמעי - על חיינו במדינה הזאת." כשסיימתי לקרוא את הספר ועברתי לצד האחורי של הכריכה הנהנתי בהבנה פתאומית - אז זה מה שהספר אמור היה להיות! כנראה שפספסתי את הקטע בו יש משל על חיינו במדינה הזאת והוא אירוני ובכלל לא חד משמעי. לי היה נראה שמה שהסופר רצה לומר הוא גרם לגיבור שלו לומר בצורה ברורה ובהרבה מאד מלל, אבל מה אני מבינה.

בגזרת השירות הלאומי יש חדשות טובות. מצאתי שלושה בתי ספר שמעניין אותי לבדוק. כולם בתי ספר יסודיים, כולם על הגבול שבין דתי למסורתי, בכולם יש עולים חדשים וכולם במרכז הארץ. גם אם לא אתקבל לאף אחד מהם, מצאתי את הפינה שמתאימה לי, וזו כבר התקדמות אדירה. ביי-ביי שירות ברפת בקיבוץ נידח! אני הולכת להציל את העולם עם ילדים בכיתה ב'. הא.

חברה אחת כבר מצאה לה שירות לאומי. רוב הבנות עוד מתלבטות לגבי תקנים, אבל היום בו כולנו נהיה פזורות לאורך ולרוחב המפה מתקרב, וזה יהיה מוזר. פתאום אנשים שרחוקים ממני יהיו קרובים ואנשים שגרים מטר ממני יהיו בסוף הארץ. בשביל מפונקת מסוגי, שהתרגלה שחברות זה הדבר הזה שנמצא מעבר לכביש, זה קשה. יש לי הרבה חברות שעברו איתי את גן טרום חובה וגן חובה וכל הדרך עד י"ב. הן לא חברות מהסוג שמתגעגעים אליו, אלא יותר הסוג שאין סיבה להתגעגע כי הוא תמיד פה, מעבר לכביש. יש יותר ממאה בנות בשכבה שחשוב לי להיות איתן בקשר, ובעוד שמונה חודשים זה יהיה מסובך יותר. ועוד לא הזכרתי את האנשים שיבלעו להם לתוך המערכת הצה"לית, שהיא פחות ידידותית למשתמש.
שמונה חודשים נשארו. ואני עוד בבית.

מחר בדיקת הליקובקטר פילורי. התוצאות יגיעו שבוע אחרי זה, אבל אני כבר החלטתי שהן צריכות להגיע שליליות. לא רק כי הגסטרולוג אמר שאין קשר בין הכאבים שלי לHP, אלא בעיקר כי אין לי כוח לעוד עשרה ימים זוועתיים כמו שהיו בטיפול הקודם. עוד ארבעים דקות מתחיל צום שמונה השעות שלפני הבדיקה. לא צמתי בעשרה בטבת על תחילת המצור, אבל בשביל ההליקובקטר אני אצום. איזה סדר עדיפויות מעוות.

המחשב הנייד חזר אל ידיי האוהבות בשעה טובה ומוצלחת הערב. כיף לחזור לכתוב בשכיבה :-)
את הצהריים העברתי בחיפוש אחר קונפליקטים בחפצים. מושגים כמו רפואה מונעת, שעון עומד, לימודי המוח ועץ ננסי קיבלו משמעות מעניינת פתאום. עוד לא החלטנו האם 'מכבסת ניקוי יבש' נחשבת קונפליקט כי שטיפה היא חלק מפעולת הכיבוס, או שלא. באמצע החיפוש נרדמתי לשעה וחצי בערך. בכלל, אני נורא עייפה לאחרונה. אם אין לי רופאה להתעצבן עליה על הבוקר אני יכולה לישון ממש המון, בערך שתים עשרה שעות. ואז להירדם בצהריים לעוד שעה. בהתחשב בכך שאני לא עושה דבר, זה המון. כמובן שאם הייתי מנהלת חיי תיכון נורמליים כמות שעות השינה שלי הייתה נחשבת נורמלית לחלוטין.

התלבטתי אם לצום היום. מצד אחד יש צום, ואני מעל גיל 12 ככה שאני מחויבת. מצד שני אני לא מצליחה לאכול הרבה גם ככה, ואני בתת משקל די חמור. אני חושבת שתמיד הייתי בתת משקל כלשהו, אבל עכשיו הוא מחמיר. אני שוקלת בערך כמו ששקלתי בכיתה ח' כרגע. אז התלבטתי, עד שאימא באה ופתרה את ההתלבטות: אל תצומי.
לא שאוכל זה דבר פשוט כל כך. קשה לי לאכול בלי לחטוף בחילה נוראית באמצע,  ואני עוד מחפשת איזה אוכל אצליח לאכול. אכלתי היום שני מאפינס, ואת שניהם לא הצלחתי לסיים. מהמרק עם הקוסקוס לעומת זאת אכלתי די הרבה. כנראה שהמאפינס, שבהתחלה נראו כמו פתרון מצוין לארוחות קטנות כל שעה, לא כל כך טובים כמו שחשבתי. הפתעה גדולה: גם סושי לא טוב בתור המרכיב המרכזי של הארוחה.

החתונה של בת הדודה עוד שלושה שבועות, והחלטתי שאין לי סיבה לקנות בגד חדש. קצת איבדתי עניין בבגדים ובלהיראות יפה ובעוד דברים שהם לא מערכת העיכול שלי. חוץ מזה, אני חושבת שירדתי מידה, ואני ממש לא מתכננת לקנות בגד שיתאים לי עכשיו. הפשרה היא לקנות נעליים, או איזה תכשיט קטן שישמח אותי. מעצבן אותי שאין לי מצב רוח לזה, כי בערך בחצי השנה האחרונה חלמתי על זוג נעליים חדשות, ושיהיו על עקב. כמובן שכל פעם השתפנתי ברגע האחרון. אז הבטחתי לעצמי שבגיל 17 וחצי אני כבר אהיה על עקבים. אם לא ביום-יום, לפחות בשבתות.

החתונה של בת הדודה עוד שלושה שבועות, ועם נעלי עקב או בלי זה נורא מרגש. היא הראשונה מבין בנות הדודות שמתחתנת, וכולנו שמחים נורא ככה שדברים קטנים כמו היותה של החתונה בסוף העולם לא מפריעים לנו. מה נגיד, שיהיה במזל טוב.

"בדיקות דם? מתי אמרתי לך לעשות עוד בדיקות דם?"

היום ה81 נפתח בהליכה למרפאה כדי לשאול את הרופאה על בדיקות הדם שהיא אמרה לי לעשות, אבל לא העבירה הפניה אליהן. אחרי כמה דקות של חיפוש בתיק שלי היא אמרה שמה פתאום בדיקות דם, והסבירה לי הכל מחדש.
להתווכח עם רופאה על דברים שהיא אמרה זה מרגיש טפשי. אז ויתרתי. פטרתי את העניין  כ'כנראה לא הבנתי אותך נכון' והלכתי לי. אבל וואו, כמה שזה עיצבן אותי.
ביום ראשון בדיקת הליקובקטר. עד אז אין שום סיבה לצאת מהבית.

היום השמונים בבית.

הלכתי היום למורה לאמנות כדי לדבר על הבגרות המעשית. כרגע המצב נראה בסדר. כותרת הפרויקט: זהות בקונפליקט.

עבדתי שם קצת וקיבלתי שיעורי בית: למצוא חמישה זוגות של קונפליקטים בחפצים, כתבות, ספרים וכו'.

אחר כך התקשרתי ליועצת השכבה, אשת הקשר שלי במחלה. מתברר שקיבלתי הארכה לעבודה בהיסטוריה עד פסח, ואם אצטרך עוד הארכה אוכל לקבל אותה. אני תוהה אם אני בכלל רוצה את זה. כבר התחלתי להשלים עם זה שלא תהיה לי עבודה..

לא הכינו לי מאפינס אתמול, מה שאומר שכבודי תאלץ להכין לעצמה אוכל. החיים קשים.

היום ה79. 

הלכתי לבדיקות, אבל עד שנכנסתי לאחות כבר היה מאוחר מכדי לבדוק הליקופטר. משום מה הרופאה לא העבירה הפנייה לבדיקות דם, ככה שבאתי לשם רק כדי לעשות בדיקת שתן. מעצבן.

זה אומר תור לאחות ביום ראשון, ותור לרופאה ביום חמישי כדי שתעביר הפנייה לבדיקות דם. יכולתי לטלפן, כי ממילא היא תזמין לי את כל הבדיקות, אבל אז לא ימאס לה ממני כמו שאני צריכה שיהיה :) .

כשהמתמטיקאי היה קטן יותר, הוא שנא ללכת לגן. מצד שני הוא גם שנא להמציא כל יום תירוץ חדש, אז הוא חשב על זה קצת והתחיל להתלונן ש'כואב לי כל הגוווף' כל בוקר מחדש. המשפט הזה הפך לאחת מאבני היסוד בבית בשנים שאחר כך, אבל עכשיו אני מזדהה עם התחושה. כל הבטן כואבת. האוזן. העיניים. המרפקים. הברך. ואני לא רוצה להתלונן כדי שהרופאה לא תפתור הכל כהמצאה, אבל אולי אני אזכיר את זה ביום חמישי. 

הכאבים שלי נמצאים אי שם בשמיים, הנשימה מתחילה להציק לי ואני מרגישה כאילו אני הולכת להקיא. האמת היא שלא בא לי לכתוב כלום. אולי מחר כך.

עוד ביקור במרפאה..

היום ה78.
אתמול אבא אמר שהוא רוצה להצטרף אלי למרפאה. אז הלכנו לנו שנינו. יצאנו עם תוכנייה עמוסה לימים הקרובים: בדיקות דם ושתן, בדיקת נשיפה כדי לבדוק אם ההליקובקטר המנוול עוד חוגג לי על הקיבה וCT בטני למקרה שהוא לא. היא גם רמזה על קולונסקופיה בשעת הדחק. בררר. באמצע גם בדיקת אי-סבילות ללקטוז שהביאה לי הרופאה השנייה לבקשתי. האחות נכנסה באותו זמן ואמרה שאין עוד תורים לבדיקות הדם מחר. יצאנו מהרופאה ואבא המשיך למזכירה כדי לקבוע לי תור.
"אבל אבא, אפשר לקבוע את זה באינטרנט."
-למה? בואי נקבע עכשיו.
-"נו בוא נלך הביתה.."
-"אני קובעת לך את התור לתשע ועשרים מחר", אמרה המזכירה. "התור האחרון."
וכך נהרס לי רצף של תורות בעשר ועשרים. האחות אמרה לי מעכשיו להקשיב לאבא. טוב.

מהמרפאה לספרייה, מהספרייה למכולת, מהמכולת לדואר, ואז להיפרד מאבא, מהפרידה לבית של המנחה לשעבר להחזיר לה ספרים ומהחזרת הספרים לניגוב הדמעות. משם בכביש המהיר להטבלת המסננת לחליטת תה והביתה! אז זהו. עכשיו אני מפורקת לגמרי. התחלתי אתמול מדיניות של אכילה כל שעה, שנסדקה היום להפליא. לא נורא - מחר היא תיסדק עוד יותר.

עכשיו אני בבית, מחכה לאבא שיחזור ויכין לי מאפינס. החלטתי שמאפינס זה האוכל הכי יעיל בשביל ארוחות קטנות, במיוחד אם מכניסים לו כל מיני אגוזים ושקדים. מחר המחשב הולך להילקח ממני בטרם עת לצורכי עבודה של אבא, ואני אקבל במקום  סרט על בובי פישר. יהיה מרתק.

בעוד שעה המחנכת מגיעה לבקר והחדר שלי הפוך ואין לי כוח לסדר אותו. נכון שלא נורא אם יהיה מבולגן? (לא, אבל אני אסדר בכל זאת.)

סושי למתחילים

היום ה77.

היתה לי תחושה שהספירה שלי לא נכונה ושזו ממש הגזמה, אבל לא: אני אכן מתחילה את השבוע האחד עשר כחולה. בהתחשב בנסיבות, ההתחלה דווקא לא כל כך רעה. היום נסעתי עם אימא וקנינו חומרים לסושי, ואחרי מנוחה קצרה הכנו שלושה רולים מעולים לפי ההוראות מהאתר sushi4me.com . הצלחתי לגלגל כמו שצריך כבר בניסיון הראשון, וזה הרגיש נהדר. ואז ערכנו לנו שולחן ותקפה אותי בחילה נוראית. אחרי הסושי השלישי כבר חשבתי שאקיא הכל, אז התרחקתי מהאוכל ואכלתי חתיכה פעם בכמה דקות. 

חוץ מהסושי קניתי לי פיצוחים, חליטות צמחים לתה (שנראות כמו אוכל לארנבים, ככה שהן חייבות להיות בריאות) ושוקולד חרובים. שוקולד חרובים הוא אהבה ישנה שלי, מהתקופה של אחרי בדיקת האלרגיה. בכיתה א אימא הוציאה אותי משיעור טעמים בשביל בדיקה שגילתה שאני רגישה לקקאו, מוצרי חלב ובוטנים. בחצי שנה שאחר כך שמרתי על הדיאטה החדשה בקפדנות, דבר שהוא לא כל כך פשוט בבית שמבוסס על טהרת החלב. אבא ניסה לצ'פר אותי והיה קונה לי מרציפנים מיוחדים (פיכסה) ושוקולד חרובים (כל שבוע מחדש הודעתי שהוא פיכסה רק אחרי שסיימתי את החפיסה). נגמרה חצי השנה, הגיע חג השבועות ואני מוטטתי את הדיאטה החדשה לחלוטין. מאז נשאר לי המנהג להתרחק מבוטנים וגעגוע לשוקולד חרובים ולכיף שבלקבל כל שבוע משהו שמיועד רק לי, ולא לאף אחד אחר. ככה שהיום הקטנות באו ונתתי לכל אחת רק משולש שוקולד ולא יותר.

חיכיתי שטום וג'רי הקטנות יבואו, אבל הן פשוט לא מתנהגות כמו טום וג'רי יותר. פעם הן ידעו לריב בהתמדה ראויה לציון, אבל היום הן מסתפקות בשלושים שניות של מריבה בכל פעם. אולי הן גילו באיחור מסוים שלריב זה לא כזה כיף, אולי הן מצאו תחביבים אחרים. אנחנו מעדיפים להינות מהשקט בלי להתעסק בזה יותר מדי.

כשטום וג'רי שלא מתנהגות כמו טום וג'רי יותר הגיעו, נתנו להן לטעום מהסושי. טום החזיקה את הצ'ופסטיקס במיומנות ראויה לציון, קילפה את האצה בזהירות, אכלה את האורז, הוציאה את האבוקדו ואת הבצל ואכלה את הדג עם הגזר. בפעם השנייה התהליך חזר על עצמו, ולאט לאט היא למדה להוציא את האצה בצורה טובה יותר. אחרי שלושה סושים היא שאלה אם היפנים אוכלים את הסושי עם הקליפה. כשג'רי הקטנה הגיעה היא פשוט התחילה לאכול את הסושי בלי שאלות מיותרות, כאילו זו לא הפעם הראשונה שהיא אוכלת את היפני-היפני הזה.

בכל אופן, אימא כבר הודיעה שמבחינתה אפשר להכין סושי לשבת. המתמטיקאי יאהב את זה; כשלקחתי אותו לסושי הוא נורא התעמק בצורת האריזה היפנית. ומי יודע, אולי הוא יחליט להכין גם אינסייד אאוט. הצפי הוא שבעוד שלושה שבועות אפילו הקטנה כבר תסתדר עם הסושי, כמו שלמדה להסתדר עם הלזניה שמופיעה על שולחן השבת מדי שבוע. ואולי אולי גם אבא יהנה.

אימא הלכה לעבוד, הגדולים במסגרות השונות ואני אחראית על טום וג'רי עד שאבא יחזור. הן משחקות יחד במחשב, ואני סופרת את הדקות עד שאחת מהן תבוא לבקש את המחשב שלי כפשרה. בינתיים הגיעה השעה ארבע, ואני צריכה להמשיך במדיניות האכילה בכל שעה. יש לי חשק לאוכל בערך כמו שיש לי חשק ללכת לחפירה ארכיאולוגית בתל מגידו: בכלל לא. אבל יש דברים שעושים בכל זאת. 

כמו ללכת אל הרופאה מחר, כדי לברר אם אני צריכה להמשיך עם האומפרדקס, לקחת אישור מחלה בשביל בית הספר ולשאול על צליאק. מתברר שבדקו לי בדם כל מרכיב אפשרי חוץ מנוגדנים לצליאק. לא יכולנו לשאול את הרופאה מיום שישי כי לא היא נתנה לי את התרופה לחודש נוסף, וחוצמיזה אני רוצה להיות במרפאה כל כך הרבה עד שיימאס להם ממני והם ימציאו תרופת קסם שתרפא אותי בצ'יק. או שיפנו אותי למרפאות גסטרו, אחד מהשניים.

המטרה: לסיים עם הפיסטוקים, ולהעביר את ארבע השעות ואת הלילה שאחריהן בכיף.

הדרך: פה, גרון, קיבה, מעיים...סתם, נו. המון בלוגי עיצוב יפים שגיליתי אתמול ושירים של עפרה חזה שהעברתי מהדיסק למחשב. 

ולא לשכוח: להתקשר למורה לאמנות ולבקש ממנה שתבוא ונשב על הבגרות המעשית. מטרת העל של אחרי כישלון העבודה בהיסטוריה היא לא להיכשל באמנות.