היום המאה.
לא עדכנתי כאן מלא זמן, מהסיבה הפשוטה של חוסר רצון בולט מצידי. עם הזמן גיליתי שרק לאנשים עם חיים יש סיבה לעדכן כל יום. ולי, כזכור, יש מחסור בולט בחיים.
אז מה היה לנו?
סריקת סי.טי אתמול. התוצאות תגענה עוד יומיים, ואני מקווה שעד אז תחושות הלוואי תתפוגגנה. אני מרגישה כרגע כאב ראש נוראי, וכל אתמול הייתי מבולבלת בצורה מעצבנת כזו. נאלצתי להתאמץ כדי להרכיב משפט הגיוני, ובשביל פטפטנית כמוני זה לא פשוט. אבל גם ככה לא היו לי יותר מדי כוחות להקצות לדיבור. בסוף קנינו לי חותלות וגרביונים ולק בצבע כתום זוועתי וחזרנו הביתה. ישנתי משהו כמו 14 שעות, וקמתי עם כאב נוראי וזיכרון מטושטש של אחות שאומרת לי לשתות הרבה אחרי הסי.טי. אוופס. אז היום אני עם כאב קל באזור הכליות ועם בקבוק מים צמוד. ועם כאב בטן, אבל זה כבר משעמם.
רופא אנדוקרינולוג ביום ראשון. הרופאה הפנתה אותי אליו בלי קשר לכאבי הבטן, פשוט כי המשקל שלי הדאיג אותה. זה היה בימים היפים בהם שקלתי 47.5, אבל היא דאגה בכל זאת. אז הלכנו לרופא, שלא הבין למה באנו אליו בכלל. הוא אמר שזה מבנה הגוף שלי ואין מה לעשות, מסתמן שלתרום דם זה לא אחד מהדברים שאני יכולה לעשות עם חיי. לפחות בינתיים.
בין יום ראשון לשני ישנתי בדירה של הגדולה. היה כיף איתה. כמובן שביום היחיד בו באתי אליה היא החליטה לישון בתשע בערב, אבל ככה החיים, אני מניחה.
היום היה לי מורה פרטי בבית, כדי לעזור לי עם אנגלית. הוא חלק מאירגון בשם 'תללים' שעוזר לילדים חולים להשלים שיעורים. בטופס ההרשמה יש סעיף לילדים בגיל הגן, ואמרתי לו שזה נורא עצוב, אבל הוא אמר שרוב הילדים שאליהם הוא מגיע הם פשוט עם שברים בגפיים. אני מניחה שזה יותר בסדר.
רק בריאות לנו, והצלחה במשימה הבלתי אפשרית מחר של נסיעה לחיפה!
לא עדכנתי כאן מלא זמן, מהסיבה הפשוטה של חוסר רצון בולט מצידי. עם הזמן גיליתי שרק לאנשים עם חיים יש סיבה לעדכן כל יום. ולי, כזכור, יש מחסור בולט בחיים.
אז מה היה לנו?
סריקת סי.טי אתמול. התוצאות תגענה עוד יומיים, ואני מקווה שעד אז תחושות הלוואי תתפוגגנה. אני מרגישה כרגע כאב ראש נוראי, וכל אתמול הייתי מבולבלת בצורה מעצבנת כזו. נאלצתי להתאמץ כדי להרכיב משפט הגיוני, ובשביל פטפטנית כמוני זה לא פשוט. אבל גם ככה לא היו לי יותר מדי כוחות להקצות לדיבור. בסוף קנינו לי חותלות וגרביונים ולק בצבע כתום זוועתי וחזרנו הביתה. ישנתי משהו כמו 14 שעות, וקמתי עם כאב נוראי וזיכרון מטושטש של אחות שאומרת לי לשתות הרבה אחרי הסי.טי. אוופס. אז היום אני עם כאב קל באזור הכליות ועם בקבוק מים צמוד. ועם כאב בטן, אבל זה כבר משעמם.
רופא אנדוקרינולוג ביום ראשון. הרופאה הפנתה אותי אליו בלי קשר לכאבי הבטן, פשוט כי המשקל שלי הדאיג אותה. זה היה בימים היפים בהם שקלתי 47.5, אבל היא דאגה בכל זאת. אז הלכנו לרופא, שלא הבין למה באנו אליו בכלל. הוא אמר שזה מבנה הגוף שלי ואין מה לעשות, מסתמן שלתרום דם זה לא אחד מהדברים שאני יכולה לעשות עם חיי. לפחות בינתיים.
בין יום ראשון לשני ישנתי בדירה של הגדולה. היה כיף איתה. כמובן שביום היחיד בו באתי אליה היא החליטה לישון בתשע בערב, אבל ככה החיים, אני מניחה.
היום היה לי מורה פרטי בבית, כדי לעזור לי עם אנגלית. הוא חלק מאירגון בשם 'תללים' שעוזר לילדים חולים להשלים שיעורים. בטופס ההרשמה יש סעיף לילדים בגיל הגן, ואמרתי לו שזה נורא עצוב, אבל הוא אמר שרוב הילדים שאליהם הוא מגיע הם פשוט עם שברים בגפיים. אני מניחה שזה יותר בסדר.
רק בריאות לנו, והצלחה במשימה הבלתי אפשרית מחר של נסיעה לחיפה!
איזה יופי שיש שיעורים פרטיים לתלמידים שמפסידים בית ספר בגלל מחלות.. לא היה לי מושג שקיים דבר כזה.
השבמחקאם כי אני חושבת שגם לבית הספר צריכה להיות איזושהי אחריות על התלמידים שלו, גם כאשר הם לא מגיעים פיזית.
למה בלתי אפשרי לנסוע למפת חיפה? אני דווקא מאוד אוהבת את הדרך לחיפה, יש אחלה נופים.