היה פעם ניסוי עם קופים. שמו חמישה מהם בתוך כלוב עם בננות תלויות. אבל ברגע שאחד הקופים נגע בבננה, כולם קיבלו מכת חשמל. די מהר הם הבינו שלא כדאי להם לגעת בבננות. ואז הוציאו קוף אחד, והכניסו חדש. ישר הוא ניגש לבננות - אבל שאר הקופים עצרו אותו ומנעו ממנו את זה. ואז החליפו עוד קוף.
בסוף היו חמישה קופים בכלוב, ואף אחד מהם לא חטף את מכת החשמל ההיא. אבל כולם נלחמו במי שהעז לחשוב על לגעת בבננות, בלי שיבינו למה בעצם.

לימוד מכאב הוא לימוד חזק.  לפעמים חזק מדי. כי אנחנו נעשה הכל כדי לא לחזור לכאב ההוא.
אנחנו לא ניגע בתנור כשהוא חם, גם אם בגיל שנתיים 'חום' זה עוד לא מושג קליט. מספיק שאנחנו מבינים 'איה'.
אנחנו נצמצם את הקשרים החברתיים שלנו למינימום, שנים ועשרות שנים אחרי חרם חברתי.
אנחנו נפסיק לתת אמון, נלמד להסתדר לבד, נחשוב שזה עובד יופי, רק לא הכאב הזה.

ואנחנו נבין שכשהבטן מתחילה לחזור להיות רגישה פתאום, והכאב עמום אבל שם ומתחיל להתגבר, נבין שלפעמים לא הכל תלוי בלימודים שלנו. לפעמים אין מה להלחם.

רצה אל האור

להיות בריאה זה לשרת את המדינה שלך, כמו שכולם עושים, כמו שאת מסוגלת, והכי טוב שאת מסוגלת.
להיות בריאה זה לתכנן שבוע-שבועיים-חודש מראש. ולקיים את התכניות.
להיות בריאה זה גם לתכנן מהרגע להרגע. כי אפשר, כי יש מרחב להתגמש בו.

להיות בריאה זה לדבר עם חברות, ולא להיות מרכז השיחה. כי היומיום שלך פחות או יותר מעניין כמו של כולן. זה גם לדבר עם חברות וכן להיות חלק בשיחה. כי זה מעניין אותן, ואת סומכת עליהן, ומאמינה בהן. כי את רוצה. כי דיברתן על כל מה שהיה.
כי את כבר לא מרגישה נבגדת.

להיות בריאה זה להתחיל זוגיות עם מישהו, ולחפש את הביחד, וליהנות ממנו וממה שאתם מצמיחים. לדעת שסביר להניח שאת הבחורה הכי מזליסטית שיש. להיות בריאה זה גם לשבת לבד אחרי שנפרדת, ולאהוב את הלבד הזה, שהוא בדיוק מה שאת צריכה כרגע. זה לחשוב לפעמים מי תהיה החברה הבאה שלו, ולקוות באמת שהיא מהטובים. זה לתהות לפעמים אם יכול להיות שזו שוב תהיה את. זה להבטיח לעצמך שתקיימו פעם את השיחה ההיא של סגירת קצוות, כמו שכל האנשים הבריאים צריכים לעשות.

להיות בריאה זה לרוץ. לשחק כדורסל. לשחק את המשחק המוזר ההוא, שיואב המציא, שהוא קצת כמו כדורגל אבל הרבה לא. זה לחלום על ריצת מרתון. ולחלום שוב בשנה שאחר כך.

להיות בריאה זה לאכול בריא. ולערום בראש בפירמידה מסודרת את כל אבות המזון, ולוודא שכולם על הצלחת. זה לאכול כי את רעבה, לא כי צריך. זה לתהות מדי פעם כמה את שוקלת, אבל לא לטרוח לבדוק.
להיות בריאה זה לקנות מדי פעם את השוקולד ההוא, שלא אכלת מאז כיתה ג' אבל פתאום בא לך. זה ממתקי גומי. או את הדובונים החדש והמגעיל, שלא נורא אם תאכלי, כי סכ"ה את בריאה.

להיות בריאה זה לשבת ולכתוב. ולהתחיל לסדר את כל השירים שלך. ולהיות גאה באלה שממש טובים, ולהסמיק קצת מאלה של כיתה ה'. להיות בריאה זה להבטיח לעצמך שתכתבי, בערך שלושה ימים לפני שאת תופסת ראש ועושה את זה.
זה כשהיומן לא עומד בקצב של האירועים. זה כשבסוף שבוע את מספרת סיפור ולא זוכרת באיזה יום, בעצם, הוא קרה.

להיות בריאה זה לצחוק. זה לזפזפ בשירים בטלפון, לבחור יעד לפי קו האוטובוס שמגיע ראשון. זה להבטיח למורה לנהיגה שפעם אחרונה שאת משחררת את הקלאץ' מהר מדי. זה לשחרר את הקלאץ' מוקדם מדי. זה לשמוע מההורים שאת לא באה מספיק הביתה, ולחשוב מי צריך בכלל בית כשהעולם גדול כל כך ומעניין. זה להגיע הביתה ולא לרצות לצאת ממנו שוב, כי מה חסר לך פה. זה להתחיל לקרוא ספר. זה להפסיק אותו באמצע כי הוא ממש, אבל ממש משעמם. זה לקנות בלוק ציור חדש, וקנבס בגודל שערורייתי כי בא לך לנסות לצייר על כולו.

להיות בריאה זה להתווכח במשך שעה על המון נושאים, בלי להבין באמת באף אחד מהם. זה לא לשוטט בויקיפדיה בשעות שאחרי הויכוח כדי לדעת רטרואקטיבית, אבל כן להעיף מבט על ערך או שניים שקשורים.
 זה לתת לחדשות לעבור לידך. זה להתעדכן במה שקורה בעיתוני סופשבוע, ולא במבזקים כל חצי שעה.

להיות בריאה זה להשלים עם מה שהיה, ולהעיף מבט בתמונות של הטיול ההוא באילת של סוף י"ב שפספסת. זה להסכים להגיע לשבת בוגרות, או לפחות לא לכעוס כל כך כל פעם שמזכירים את האולפ, שפישלה, כל כך פישלה.
זה להשלים סוף סוף את הבגרות המעשית בספורט.

להיות בריאה זה להתייחס לשירות שלך כאל הדבר הכי טוב שאת עושה כרגע בחיים, הדבר ההוא שאת כל כך טובה בו וכל כך עוזרת בו, ולא ברירת המחדל שהיתה לך כי כשהיה צריך להחליט עוד לא ידעת איך תהיי שנה הבאה.
להיות בריאה זה להבין שאין שום סיכוי שהיית עומדת בשירות כזה אם היית ולו קצת חולה.

להיות בריאה זה למשוך בכתפיים, לפחות שלוש פעמים ביום. זה להשאיר את העבודה בעבודה, את הצרות עם החברה הכי טובה בשיחות איתה ואת השנה שעברה בשנה שעברה.

להיות בריאה זה לחכות שכאב הבטן שמגיע מדי פעם יעבור, ולעשות את זה בלי לקבור בראש את עשרת החודשים הבאים שבטח הלכו לך כבר, כי הנה הכאב חזר.

להיות בריאה זה תהליך. וחמישה חודשים אחרי, אני ממש ממש באמצע.

הפרעות אכי-לי?

הפסיכולוג עוד יומיים, ואני חושבת שעברתי תהליך די גדול ביחס שלי להפרעות אכילה. אם בהתחלה כשהרופא הציע את הרעיון הגבתי בעלבון מסוים, היום אני מגיבה בפחות התנערות. אני עדיין חושבת שאין לי הפרעת אכילה; אבל אין לי בעיה שאדם שמבין בזה יגיד את אותו הדבר.

ומה אם יש  לי הפרעת אכילה? לפני שבוע הייתי אומרת שאין ודי. עכשיו התגובה מתונה יותר: אם יש לי הפרעת אכילה, ואני בספק די גדול בנוגע לכך, אז נטפל בה.

אני חושבת שהבעיה הגדולה של הפרעות אכילה זה שאם מתאמצים מספיק, אפשר למצוא 'קוים של הפרעת אכילה' אצל כל אחד. ולכן, הכי טוב להפסיק לחשוב על זה ודי.




________________
להיות בריאה זה


להיות בריאה זה לדבר עם החברות בלי שפצעים ישנים מהתקופה שהן לא היו שם יפתחו.
להיות בריאה זה להשאל כמה את שוקלת, ולענות בכנות שאין לך מושג.
להיות בריאה זה לקבוע דברים, בלי לסייג ב'אם יהיה לי כוח' ובלי לברר מה עוד יש לי באותו שבוע. 

שינויים

ברגע של חוסר תשומת לב מצידי גיליתי שחסכתי לעצמי את הנסיעה להודו. החלטתי (קצת אחרי שאולצתי בעל כורחי, יש לציין) לשנות את תפיסת החיים המודרנית והלחוצה שלי, ובלה בלה בלה ניו אייג'ית שכזו. אני לא אוהבת קלישאות; וההחלטות שלי הן קלישאתיות נורא, אז אני אנסה לעשות את זה מהר.

אני מצהירה בזו שאאמץ אורח חיים שונה, הכולל

• זמן לעצמי. להתבונן בשום דבר. לעשות כלום. לשכב ולחלום. 
• דמיון מודרך. הגיע הזמן שאקשיב לעצמי יותר ושארגע, לא משנה כמה החיים עלולים להיות עמוסים מנקודת המבט הטינאייג'רית משהו שלי.
• לימוד נהיגה. כי להתמודד עם פחדים זה נהדר, ולרכוש עצמאות זה כיף. והגיע הזמן שאלמד.
• רגעים קטנים של אושר. אני מכריזה בזאת על פתיחת רשימת מאה הדברים שמשמחים אותי. כי החיים מלאים נקודות שמחות וחבל לפספס.
• פינוק לעצמי. מעכשיו, חודש בו לא קניתי מתנה לעצמי הוא חודש מבוזבז. במיוחד אם בחודש ההוא קניתי מתנות לכל העולם..

שינויים בהרגלי תזונה ובכושר מחכים אי שם באופק. כרגע אני עוד קצת חלשה, ולהתחיל לשחק בלא גלוטן-כן הרמת משקולות נראה לי טפשי. אבל הנה הן באות, רוחות של שינויים, והנה גם אני!

אנה, מיה ואני

הביקור אצל הפסיכולוג מתקרב לו, ואני מנסה לחשוב על מה כבר אפשר לדבר כדי לאבחן הפרעת אכילה. כלומר, שאלות כמו 'כמה פעמים ביום את גורמת לעצמך להקיא' הן לא מאד אפקטיביות. אני מניחה שיהיו שם שאלות בסגנון 'איך את רואה את עצמך' ותשובות מתחכמות בסגנון 'בעזרת מראה, אלא איך?'. אפילו לא מכעיס אותי שהרופא הפנה אותי לפסיכולוג; סתם משעשע למדי. הפרעות אכילה ואני..זה כל כך תלוש. כמובן, לא תמיד חשבתי ככה.

הכל התחיל ביומולדת שש עשרה. רציתי לתרום דם, ודרך האתר של מד"א גיליתי שא. אפשר לתרום רק מגיל 17, וב. אפשר לתרום רק ממשקל 50 ק"ג. אז יש לי שנה להעלות שני קילו. אפשרי? בטח אפשרי. אפילו יותר.
חצי שנה אחר כך היו לי שני קילו להעלות בחצי שנה. אפשרי? בטח.
ארבעה חודשים אחר כך ניסיתי לחשוב מה, לעזאזל, הסיפור איתי ועם שני הקילוגרמים החסרים. מעולם לא קרה שרציתי משהו ולא הגעתי אליו, כל עוד זה תלוי בי; כלומר, אני אולי לא אשיג את הילד ההוא שאני אוהבת והוא לא אוהב אותי, אבל אני כן אעבור בגרויות בלי להיות כל השנה, או אעלה לארבע יחידות מתמטיקה, או כל דבר אחר. כשאני רוצה משהו אני מצליחה אותו.
אז אם אני לא מצליחה לעלות 2 ק"ג מסכנים, כנראה אני לא רוצה. וכך יצאתי לי למסע בעקבות השלדים שבארון.

פיתחתי תיאוריות בנוגע לכך שמעולם לא אמרו שאני יפה; טובת לב כן. חכמה כן. יפה לא. אז כמובן שאני נשארת רזה רק כדי למשוך תשומת לב ותראו - אני גם יפה, בנוסף להכל! ברקע הדהד זיכרון בו שכנה חטטנית אומרת לאמא שאני אמנם מכוערת, אבל העיניים שלי יפות. הזכרתי לעצמי את כוחן של מילים, שהנה אני 12 שנה אחרי האמירה הזו, ועדיין עמוק בפנים מנסה להוכיח שהיא טעתה.

הסברתי את זה כרצון להישאר בארץ לעולם לא; כאילו שאני לא רוצה לגדול. 48 זה בסדר, 50 לא. 50 זה של אנשים גדולים מדי, ואני לא גדולה. לא רוצה להיות גדולה. ההסברים האלה התאימו לתקופה, שהייתה היסטרית קלות מכך שכבר עברתי שמינית מהחיים שלי ולא עשיתי כלום.

הסברתי את זה בקול רציני, בשיחת נפש עם חברה שהנהנה לה. התיאוריות האלה נשארו, ובכן, תיאוריות. הן לא באמת הפריעו לי ביומיום. שקלתי את עצמי רק כשיצא לי לעבור ליד המרפאה, כלומר בערך פעם בחודשיים- שלושה. אכלתי כדי לשבוע, ולא כדי להוכיח או לא להוכיח משהו. נזכרתי בהן בעיקר כשהגיעו האנטיתיאוריות. כשמישהו אמר לי שאני יפה והרמתי גבה על הרדידות שבאמירה הזו; כשחיכיתי למשהו ממש מעניין שיקרה כשאגדל; כשהבנתי שאני גדולה, ואיזה כיף לי :-)

זה היה בעיקר מסע במחשבה, ואני מניחה שקצת הלכתי לאיבוד באמצע. בסופו של דבר, כשהאנדוקרינולוג אמר שאני רזה כי - הפתעה - נולדתי עם מבנה גוף רזה, המחשבות האלה שעשעו אותי נורא. 

לפנות מקום

בשנה שעברה החליטה בת אחת מי"א1 לעבור לי"א4, כלומר לכיתה שלי. היה לה קשה עם המחנכת והחברות..הסיפור הרגיל, אני מניחה. היא באה לכיתה שלנו, ואחרי שבועיים גילתה שלא טוב לה איתנו, והיא בעצם רוצה את הכיתה שלה. המחנכת כינסה את כולנו בשיעור חינוך ונתנה לה לשתף בתחושות. ואז המחנכת סיפרה לנו שהצוות החליט לתת לה לחזור לכיתה שלה. באופן כללי, היא אמרה, לבחירות שלנו יש השלכות. אבל זה לא חייב להיות ככה; לפעמים אפשר להתחרט, ולא קרה כלום. למדת על עצמך משהו חדש, וזה נהדר, וגילית כמה את אוהבת את המקום הקודם שלך. 

אז זה לא קשור לכלום, הסיפור הזה. אבל נזכרתי בו היום. אני חושבת שזו אחת התובנות הנהדרות שקיבלתי בתיכון.

ידיד שלי ואני לא מדברים כל כך מאז שודרג מעמדו ל'אקס'. הייתי רוצה שההחלטה לצאת איתו, שגררה בעקבותיה את ההחלטה להיפרד אחרי די מעט זמן, תהיה אחת מההחלטות חסרות ההשלכות, אבל זה לא ככה. וחבל לי. למרות שאני אדם שמאד מחויב לבחירות שלו, ולמה שקורה בעקבותיהן. זה לא שאני בורחת מאחריות. אין פה איזה 'oops, I did it again' של בריטני ספירס, אלא יותר ג'ורדין ספרקס. בשיר קיטשי משהו, היא אומרת ' I gotta let my spirit be free 

To admit that I'm wrong and then change my mind'. ואני מדמיינת אותה תמיד כמין רקדנית שזורקת את הידיים אחורה ונשענת הכי קדימה שאפשר, ומיד חוזרת. זו תנועה שעושים רק כשמישהו מחזיק את הידיים שלך שם מאחור. רק כשיש רשת בטחון ליפול לתוכה, רק כשאין השלכות לבחירות שלך. או, לפחות, לא כאלה שיקר לך לשלם. אם הייתי יודעת שיהיה ככה, לא הייתי יוצאת איתו. ואז לא הייתי לומדת המון דברים על זוגיות, ואז..לא היה קורה כלום, בעצם. אבל מילא.

במבט לאחור אני תוהה כמה זו הייתה בחירה שלי, וכמה חייתי בתוך עולם דטרמיניסטי בו לא יכולתי לבחור אחרת. הכל קרה בשבוע בו החלטתי לחשוב מהבטן, מהלב, מהכתפיים, מכל מקום שהוא לא השכל שעובד אצלי שעות נוספות. וזה הרגיש נכון. ואז זה כבר הפסיק להרגיש ככה.

לברי סחרוף יש שיר בו הוא מפנה מקום: לשתיקות שלה, לנשיקות ולסטירות שלה, ללחיצות שלה, למכתבים שלה, לשדים שלה. לבגדים, לתמונות, לצללית, לנשימות. וגיליתי על עצמי שאני לא מסוגלת לפנות מקום. עוד לא.

וכך, בבוקר חגיגי אחד, החריפו הכאבים. איש אינו יודע מאין או מדוע. אני מנסה לחשוב אם כואב לי יותר מפעם או פחות מפעם או אותו דבר, אבל אין לי מושג. לגוף יש מערכת די מוצלחת להדחקת כאבים, ולפחות המערכת הזו עושה את העבודה שלה אצלי. מה שכן, אם כאב לי יותר מעכשיו, אין לי מושג איך הגעתי עד הלום. אני מרגישה שאני נשרפת מבפנים.

"תכלס, חבל שאת לא מתגייסת לצבא אלא עושה שירות לאומי", אמרה האחות שלפני גיוס.

-"הצבא לא היה מקבל אותה עכשיו גם ככה..היו מעיפים לה את הפרופיל על תת משקל" ענתה לה אימא.

"מה פתאום, בשביל זה צריך משקל ממש נמוך. וחשד לאנורקסיה."

-"אבל יש חשד לאנורקסיה!"

חוץ מהכאבים, גם זה ממשיך לשגע אותי. שעדיין יש מי שחושב שאני קמה בבוקר, דוחפת אצבע לגרון, מצחצחת שיניים, מתאפרת יפה והולכת לרופא להתלונן על בחילות וכאבים שגורמים לי לרדת במשקל. ואז אני חוזרת הביתה ומסתכלת במראה ומצלמת את עצמי ומעלה לישראבלוג וכותבת כמה אני עדיין שמנה. 

ועדיין יש מי שמתקשר כדי לומר לי לקחת אקמול ולהפסיק עם הצומי. 

ועדיין יש מי שיכול לשלוח אותי לבדיקות נורמליות, אבל הוא לא רוצה כי זה 'לא נעים'. 

אני פשוט לא מסוגלת יותר.