ביום שישי היה טקס סיום י"ב. כולן שמחו והתרגשו נורא, ורק אני לא. כי איך אפשר לסיים שנה שלא התחלתי בכלל? ומה בעצם אני מסיימת פה, אם עוד נשארו לי בגרויות ומחלות? מה אני בעצם חוגגת?
היינו צריכות להביא להורים מכתב תודה. וניסיתי לכתוב, אבל ההרגשה שאני לא מסיימת כלום הכתה בי כל הזמן, ובמקום לכתוב בכיתי. בכיתי כשהתארגנתי לטקס. בכיתי בדרך. בכיתי כשהמחנכת חיבקה אותי ואמרה 'חתיכת שנה, אה?'. אחר כך בכיתי עוד קצת.
מבחינתי, הלכה לי שנה מהחיים. הייתה לי שנה שבה לא עשיתי כלום בעצם. הייתי תלויה לגמרי במשככים כשהיו לי ובמיטה עד שמצאו את המשככים הנכונים. החברים היחידים שהיו לי באו דרך הפייסבוק והפלאפון, ובכמה פעמים ספורות טרחו גם לבקר.
לא הייתי חלק מהשכבה. לא בכשרונות צעירים ולא בהצגה ולא באירועי הפורים ולא בטיולים. כשבאתי הייתי אורחת לרגע ולא יותר. אז לסיים את השנה עם השכבה? למה? איזו שנה? איזו שכבה?
ביום שלישי יש עוד מסיבה. ואני נורא מתלבטת אם לבוא או לא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה