שלוש ועשרים לפנות בוקר, ואני עדיין ערה. יש לי תחושה שגם הבוקר אראה את הזריחה מהחלק הלא נכון שלה. מדהים כמה נהייתי עבד לכאבים שלי. אני עייפה, אני עצבנית וכואב לי כואב לי כואב לי.
כאב ראשון הוא בקיבה החביבה שלי, שמנסה עוד להחלים לה מההליקופטר המרושע. בערך עוד חודשיים היא אמורה לסיים את התהליך הזה בשלום, וליהודים תהיה אורה ושמחה וששון ויקר. ז"א, בהנחה שהכאב השני יטופל.
הכאב השני הוא בבטן התחתונה, שם אני מרגישה דברים כמו את מלוא משקלה של החולצה כשהיא נוגעת בבטן, או של המים כשאני מתעקשת להתקלח משום מה. אחרי שבדיקת הצליאק יצאה שלילית הרופאה התקשרה אלי ואמרה לי לקחת אקמול ולהתמודד. אז לקחתי אקמול והלכתי להתמודד. חזרתי אחרי תשע שעות עם כאבים שיכולים לשבור כמה שיאים אולימפים, ואם לא לשבור שיאים, אז לפחות אותי.
האמת שבחודשים האחרונים גיליתי על עצמי שאני ממש חלשה פיזית, אבל ממש חזקה נפשית. כשהכאבים התחילו הייתה לי בראש רשימה של כל האנשים שאני מכירה ויכולים היו להתמודד עם המצב הזה הרבה יותר טוב ממני. עכשיו הרשימה הזו לא קיימת יותר. כי אולי יש כאלה שיתמודדו עם התיק הזה יותר טוב, אבל התיק הזה הוא שלי, ההתמודדות הזו היא שלי, ואני עושה את ההכי טוב שלי. וההכי טוב שלי זה בדיוק מה שצריך כדי להתמודד עם התיק הזה שלי.
בכל אופן, עכשיו אני כבר פחות בטוחה בזה. אולי כי פחות אכפת לי. כבר שבוע עבר מאז שהכאבים עלו דרגה, ובשבוע הזה 'ניצחון' נחשב כל שעה שהצלחתי להעביר. אני חיה לי מיום ליום, ולא הרבה מעבר.
והכאב השלישי הוא בלב. קראתי הרבה על חולי כאב, ומתברר שבידוד חברתי זו פשוט אחת מתופעות הלוואי של כאב שנמשך חודשים, אבל לא האמנתי שהחברות ינטשו. לא ככה. והן ממשיכות לתת לי את המשפטים הכי מעצבנים נוסח 'נסי לדמיין שאת במקומנו'. בשלב מסוים הערב תפסתי את עצמי תוהה בנות כמה הן בכלל. חברות שמתנהגות כמו בנות 12 היו לי כשהייתי בת 12. אני באמת לא צריכה חברות כאלה עכשיו. מצד שני, נראה שברירת המחדל היא להיות בלי חברות. מצד שלישי, אני לא חושבת שזה רעיון גרוע כל כך. לפחות ככה אין מי שאחרי יום אחד של קצת צינון יגיד לי שאוי, כמה הוא מזדהה איתי. כאילו שאני מייצגת את הכאב שבעולם וכל מי שנדקר לרגע ישר מבין מה עובר עלי.
מבין - ויכול לתת לי ביקורת. מילא הרופאה, אבל כשגם חברים שלי מתחילים למלמל שאני מגיבה יתר על המידה, ושאנוח קצת, ושקצת כאב זה לא נורא - בא לי לצרוח.
כשחושבים על זה, בא לי לצרוח גם בלי זה. אני עוד לא רגילה לרמה החדשה של הכאבים. ואני עייפה; הו, כמה שאני עייפה. אני חושבת שאם בשבוע וחצי הקרובים (כלומר, עד אחרי הבדיקה הבאה שתצא תקינה, כי הן תמיד יוצאות תקינות,) רמת הכאבים לא תרד בצורה דרמטית, אני אבקש להתאשפז בבית החולים ולא אסכים לצאת עד שיתקנו את זה כבר.
יש לי חברה שלא עושה עם עצמה הרבה בחיים כרגע. כמו שהיא מגדירה את זה, גם היא חיה לה מיום ליום. ההבדל בינינו הוא שהיא בהריון כרגע. כל יום שהיא מעבירה בחוסר מעש הוא אמנם יום שיכול היה להיות מנוצל טוב יותר, אבל הוא לא בזבוז מוחלט. העובר שלה גדל היום בעוד קצת. ועוד קצת. וכבר מתחיל לפתח מוח ולב וריאות והכל.
אני חושבת שזה קצת כמו לשוט בקייאקים ולהפסיק לחתור מתישהו. כשהקייאק שלך מתקדם, זה לא כל כך משנה שאת לא חותרת. הוא מתקדם בכל זאת. אבל כשהוא רק נחבט לו בגדה, זה מתסכל.
לא נורא לי הכאב שבקיבה. אני יודעת שעם כל יום שעובר היא מחלימה עוד קצת, וגם אם זה כואב, בסוף יהיה פשוט יותר ובריא יותר ואוכל לאכול חצילים יותר. אבל הכאב בבטן האחרת פשוט חובט בי שוב ושוב, וכולם חותרים ורק אני תקועה פה.
בראש שלי מתנגן השיר pain של three days grace. אולי בכל זאת אני מעדיפה לכאוב עם כל הערה מפגרת של חברה מאשר למשוך בכתפיים באדישות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה