כל כך הרבה לשתף, כל כך מעט רצון

עבר מספר ימים נעלם כלשהו מאז היותי חולה. אני ממשיכה להקפיד לא לספור את הזמן, מאז שעברתי בבכי את סף המאה יום. השבוע היה עמוס נורא מהרגיל:

את השבת ביליתי אצל חברה שלי, אחרי שטיילתי עד אליה ולא רציתי לחזור. אחרי שעשינו הבדלה, ואז עשינו עוד אחת רק עם נר דלוק הפעם, הלכנו למסיבת אירוסין של מדריכה לשעבר. בשבת לבשתי שמלה די מגונדרת שממש לא התאימה לאירוסין, אז לקחתי לה בגדים. עם נעלי העקב הלא מתאימות נאלצתי להסתדר איכשהו..

ביום ראשון נחתי, בשני קפצתי לאולפ לעזור בהכנות וסיימתי בבית של חברה, ובשלישי הלכתי לדבר עם המחנכת והיועצת על חזרה ללימודים, עם בטן או בלעדיה. הן קצת צחקו על זה שאני חושבת שבי"ב יש עוד לימודים, אבל בסוף סיכמנו שאני חוזרת בתנאי שאני מקבלת סיוע נפשי במקביל. אני מאד מאמינה בתנאי הזה, אז קיבלתי אותו. ברביעי נסעתי עם אימא והגדולה לים, וצפינו בעשרות אירופאים שבאו להתחמם קצת בחורף הישראלי. הם הסתובבו, צילמו כל דבר שזז, ועכשיו יש לי תחושה רעה שתמונות שלנו מופיעות במספר חשבונות פייסבוק מעבר לים.

היום הלכתי לגניקולוגית שתבדוק את הציסטה שמצאו לי בשחלה. חזרנו - איך לא - עם תוצאות תקינות לחלוטין, ואפילו נהדרות. יאי!

אני צריכה:

לעבוד על אנגלית

על היסטוריה

על היסטוריה

על היסטוריה

ועל אמנות.

לקנות מצעים חדשים. מיציתי את המבחר שיש בבית, ואני רוצה משהו כיפי. כמו מצעים לבנים עם ציורים שאפשר לקשקש ליהם בטושים מיוחדים. אם יש אולסטר כזה, למה לא טושים?

זה הזמן להתחיל להמשיך

היום הלא-יודעת-כמה-בבית. הפסקתי לספור. הספירה הזו היתה חביבה כשהמספרים היו באזור השלושים יום, ומשם היא רק עצבנה אותי. לא יודעת למה המשכתי לספור.
תוצאות הצליאק חזרו שליליות, והרופאה הציעה לי פיתרון בצורת אקמול. זה היה כל כך מעצבן. אבל האמת היא שנראה שאין פתרון ואין תשובות, ואני פשוט אאלץ ללמוד לחיות עם הכאב.
לפני שנה בערך חברה התייעצה איתי אם לצאת עם מישהו או לא, כי היא עלולה להיפגע. אמרתי לה שחיים בהם מפחדים מהכאב הם לא חיים. הם יצאו, והיא באמת נפגעה בסופו של דבר, אבל אני עדיין מאמינה שיש שני סוגי שחיינים: אלה שצפים ואלה שמעזים גם לצלול. תמיד תמכתי בסוג השני. הוא אמנם נפגע יותר, אבל הוא רואה את העולם; הוא חי. ופתאום תפסתי את עצמי מנהלת חיים שלמים מתוך פחד מפני כאב. באמת כואב לי לתפקד. אבל אני לא יכולה לתת לפחד לנהל את החיים שלי. זהו, אז ביומיים האחרונים חלמתי שאני נוהגת, למרות שאני לא יודעת לנהוג. ואני מאבדת שליטה על האוטו ומגיעה לביקורת דרכונים, ויודעת שהולכים להעניש אותי על שאני נוהגת בלי רישיון. בחלום השני אחותי הקטנה נוהגת בחלק מהדרך ואני ממש מפחדת, ומציעה להחליף אותה. אמנם גם אני לא יודעת לנהוג, אבל אני יותר רגועה כשההגה בידיים שלי.
וקמתי, ורק הרעיון נשאר: ההגה בידיים שלי.

לא יודעת עוד מה לעשות עם המסקנה הזו, אבל היום למשל אני אקפוץ לבית הספר למסיבה קטנה עם החברות. כנראה שאלמד לאט לאט להסתדר עם הכאב. במקביל יש גסטרולוג שיושב על התיק שלי וחושב איזו בדיקה לעשות. יש שתי אופציות: גסטרוסקופיה, או קולונסקופיה. שתיהן חודרניות ואת שתיהן הוא לא רצה לעשות לי כשבאנו אליו לפני חודש. הוא יתמודד.
ורפואה אלטרנטיבית על הדרך. אבל אין לי כוח לחשוב על זה עכשיו.

בשבוע שעבר התקשרה אלי אחת החברות שלי והתחילה לשאול איך היה הסי.טי וכאלה. התחלתי לענות לה, ובאמצע היא קטעה אותי ושאלה אם אימא שלי יכולה לעזור לה באיזה פרויקט לימודי. היה נחמד לגלות שבגלל זה היא התקשרה, ואני די כועסת עליה עכשיו. אני מבינה שלפעמים מתקשרים מסיבות אחרות. אבל עצבן אותי איך שהיא קטעה אותי. היה עדיף שהיא תשאל ישר על אימא שלי. אני שונאת שאלות שבאות מתוך נימוס נטו. וחוצמיזה, את חברה שלי. זה אמור לעניין אותך.