היום ה77.
היתה לי תחושה שהספירה שלי לא נכונה ושזו ממש הגזמה, אבל לא: אני אכן מתחילה את השבוע האחד עשר כחולה. בהתחשב בנסיבות, ההתחלה דווקא לא כל כך רעה. היום נסעתי עם אימא וקנינו חומרים לסושי, ואחרי מנוחה קצרה הכנו שלושה רולים מעולים לפי ההוראות מהאתר sushi4me.com . הצלחתי לגלגל כמו שצריך כבר בניסיון הראשון, וזה הרגיש נהדר. ואז ערכנו לנו שולחן ותקפה אותי בחילה נוראית. אחרי הסושי השלישי כבר חשבתי שאקיא הכל, אז התרחקתי מהאוכל ואכלתי חתיכה פעם בכמה דקות.
חוץ מהסושי קניתי לי פיצוחים, חליטות צמחים לתה (שנראות כמו אוכל לארנבים, ככה שהן חייבות להיות בריאות) ושוקולד חרובים. שוקולד חרובים הוא אהבה ישנה שלי, מהתקופה של אחרי בדיקת האלרגיה. בכיתה א אימא הוציאה אותי משיעור טעמים בשביל בדיקה שגילתה שאני רגישה לקקאו, מוצרי חלב ובוטנים. בחצי שנה שאחר כך שמרתי על הדיאטה החדשה בקפדנות, דבר שהוא לא כל כך פשוט בבית שמבוסס על טהרת החלב. אבא ניסה לצ'פר אותי והיה קונה לי מרציפנים מיוחדים (פיכסה) ושוקולד חרובים (כל שבוע מחדש הודעתי שהוא פיכסה רק אחרי שסיימתי את החפיסה). נגמרה חצי השנה, הגיע חג השבועות ואני מוטטתי את הדיאטה החדשה לחלוטין. מאז נשאר לי המנהג להתרחק מבוטנים וגעגוע לשוקולד חרובים ולכיף שבלקבל כל שבוע משהו שמיועד רק לי, ולא לאף אחד אחר. ככה שהיום הקטנות באו ונתתי לכל אחת רק משולש שוקולד ולא יותר.
חיכיתי שטום וג'רי הקטנות יבואו, אבל הן פשוט לא מתנהגות כמו טום וג'רי יותר. פעם הן ידעו לריב בהתמדה ראויה לציון, אבל היום הן מסתפקות בשלושים שניות של מריבה בכל פעם. אולי הן גילו באיחור מסוים שלריב זה לא כזה כיף, אולי הן מצאו תחביבים אחרים. אנחנו מעדיפים להינות מהשקט בלי להתעסק בזה יותר מדי.
כשטום וג'רי שלא מתנהגות כמו טום וג'רי יותר הגיעו, נתנו להן לטעום מהסושי. טום החזיקה את הצ'ופסטיקס במיומנות ראויה לציון, קילפה את האצה בזהירות, אכלה את האורז, הוציאה את האבוקדו ואת הבצל ואכלה את הדג עם הגזר. בפעם השנייה התהליך חזר על עצמו, ולאט לאט היא למדה להוציא את האצה בצורה טובה יותר. אחרי שלושה סושים היא שאלה אם היפנים אוכלים את הסושי עם הקליפה. כשג'רי הקטנה הגיעה היא פשוט התחילה לאכול את הסושי בלי שאלות מיותרות, כאילו זו לא הפעם הראשונה שהיא אוכלת את היפני-היפני הזה.
בכל אופן, אימא כבר הודיעה שמבחינתה אפשר להכין סושי לשבת. המתמטיקאי יאהב את זה; כשלקחתי אותו לסושי הוא נורא התעמק בצורת האריזה היפנית. ומי יודע, אולי הוא יחליט להכין גם אינסייד אאוט. הצפי הוא שבעוד שלושה שבועות אפילו הקטנה כבר תסתדר עם הסושי, כמו שלמדה להסתדר עם הלזניה שמופיעה על שולחן השבת מדי שבוע. ואולי אולי גם אבא יהנה.
אימא הלכה לעבוד, הגדולים במסגרות השונות ואני אחראית על טום וג'רי עד שאבא יחזור. הן משחקות יחד במחשב, ואני סופרת את הדקות עד שאחת מהן תבוא לבקש את המחשב שלי כפשרה. בינתיים הגיעה השעה ארבע, ואני צריכה להמשיך במדיניות האכילה בכל שעה. יש לי חשק לאוכל בערך כמו שיש לי חשק ללכת לחפירה ארכיאולוגית בתל מגידו: בכלל לא. אבל יש דברים שעושים בכל זאת.
כמו ללכת אל הרופאה מחר, כדי לברר אם אני צריכה להמשיך עם האומפרדקס, לקחת אישור מחלה בשביל בית הספר ולשאול על צליאק. מתברר שבדקו לי בדם כל מרכיב אפשרי חוץ מנוגדנים לצליאק. לא יכולנו לשאול את הרופאה מיום שישי כי לא היא נתנה לי את התרופה לחודש נוסף, וחוצמיזה אני רוצה להיות במרפאה כל כך הרבה עד שיימאס להם ממני והם ימציאו תרופת קסם שתרפא אותי בצ'יק. או שיפנו אותי למרפאות גסטרו, אחד מהשניים.
המטרה: לסיים עם הפיסטוקים, ולהעביר את ארבע השעות ואת הלילה שאחריהן בכיף.
הדרך: פה, גרון, קיבה, מעיים...סתם, נו. המון בלוגי עיצוב יפים שגיליתי אתמול ושירים של עפרה חזה שהעברתי מהדיסק למחשב.
ולא לשכוח: להתקשר למורה לאמנות ולבקש ממנה שתבוא ונשב על הבגרות המעשית. מטרת העל של אחרי כישלון העבודה בהיסטוריה היא לא להיכשל באמנות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה