היום ה92 בבית. החודש הרביעי מתחיל לו.
אתמול הלכתי לקניון עם אימא והגדולה, ובסוף קניתי גם שמלה וגם נעליים. כיף! בצעד של השלמה עם העובדה שגם בחתונה הזו לא ארקוד, קניתי לי נעלי עקב. בדיוק כמו שחשבתי שאעשה. השמלה היא אפורה, וקצת סבתאית, אבל אני אוהבת אותה בכל זאת.
מחר יש בדיקת סבילות לקטוז. אני צריכה לזכור לצום.
בשבת חטפתי דיכאון נוראי מכל הבלגן סביב המחלה, והאכזבה מהחברות שכמעט ולא באות לבקר ובכלל, דיכאון כללי. שכבתי לי במיטה ובכיתי במשך שעות. זה היה נוראי. אז החלטתי עכשיו פשוט לקרוא לחברות במקום לצפות מהן לבוא מעצמן. סימסתי לשלוש חברות אתמול. אחת אמרה שהיא תבוא, אחת באמת באה ואחת התנצלה ואמרה שהשבוע הזה עמוס לה, אבל שהיא תנסה בכל זאת. אמרתי לה שהיא יכולה גם לבוא בשבוע הבא, או בזה שאחריו, או בזה שאחרי שניהם...אני לא הולכת לשומקום. היא צחקה. אבל החברות הטובות מאכזבות אותי. אם לפני כמה פוסטים תהיתי איך אשמור איתן על קשר בשירות, עכשיו השאלה עברה מ'איך' ל'האם'. כי אולי אני כבר לא ממש רוצה לשמור איתן על קשר. אז הן אמנם יכולות לטעון שהן באמת היו רוצות לבוא ולצערן הן נורא עסוקות, אבל איכשהו אני לא קונה את זה. לבוא לבקר שלוש פעמים בשלושה חודשים לא מעיד על עומס, אלא על סדר עדיפויות מסוים. סדר עדיפויות מהסוג ש - מה לעשות - מעליב אותי. שנה שעברה נעדרתי מבית הספר לשבוע, וכשחזרתי נתתי להן על הראש על חוסר ההתייחסות. עכשיו אני חושבת ששבוע זה עוד הגיוני לא להרים טלפון, או לסמס או משהו. אבל שלושה חודשים זה לא. כבר נזפתי בהן פעם אחת, ואני לא בטוחה שאני רוצה לנזוף בהן שוב. לפעמים צריך לדעת להפסיק להלחם ופשוט לקבל את זה. יכול להיות שאנחנו חברות כי נוח לנו שיש לנו אחת את השנייה, וברגע שהלכתי כבר פחות נוח להיות חברה שלי, אז מפסיקים. יכול להיות שהן לא יודעות כמה ביקור יכול לשמח אותי. אני כבר לא יודעת, ולהמציא תירוצים בשמן זה נראה לי טפשי להפליא. התפקיד שלהן זה למצוא תירוצים. התפקיד שלי זה להבין, או להפסיק להבין כי זה כבר מוגזם ממש.
דרושה לי חברה. כזו שלא תעלם דווקא כשאני צריכה אותה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה