וכך ממשיכה לה המחלה.
הגעתי למצב מאד נחמד של אין משככים ואין כאבים, רק מה - אין גם אוכל. כשכן ניסיתי לאכול משהו הייתה לי בחילה נוראית. וכך כעבור מספר לא מאד מכובד של שבועות צללתי אל המשקל של לפני גיל 12. הלכתי לרופא, כי אני רעבה. הרופא ביקש שאראה פסיכולוג, כי אני רזה. הוא הראה לי את עקומת המשקל שלי מגיל 12, והבנתי למה הוא רוצה שאראה פסיכולוג. זה נראה לא טוב כשנערה בת שמונה עשרה מרזה כל כך הרבה.
הנתורופת שהלכנו אליו לפני כמה חודשים אמר לי ישר בהתחלה שהכי חשוב לא להאמין לרופאים שאומרים שהכל בראש שלך. אני מזכירה את זה לעצמי מפעם לפעם כשיש מולי אוכל שאני נורא נורא אוהבת ואני פשוט לא מצליחה לאכול אותו. לאכול בכוח זה סוג מסוים של פתרון; אבל אני לא מצליחה לעשות את זה. וכך עוברים הימים, ומיום ליום אני מרזה יותר ויותר. סחרחורות, חולשה, קול שהולך ומונמך לו...הצלחתי גם להגיע לשפל חדש כשביקשתי מחברה לפתוח לי פקק של בקבוק, כי אני לא הצלחתי.
עוד דרישה של הרופא זה שאבוא להישקל כל שבועיים, כך שתהיה ביקורת מסוימת על המשקל שלי. זה המקל. ובתור גזר הוא נתן לי שוקולד - או, לפחות, אישור לאכול כמה דברים מזיקים שאני רק רוצה, העיקר לאכול. וכמובן עוד בדיקות. לו היה שואל אותי הייתי חוסכת לו ומספרת שהתוצאות תצאנה תקינות. אולי טוב שהוא לא שאל. את הבדיקות והפסיכולוג הוא אמר לי לדחות לאחרי הבגרויות, ובינתיים הכי חשוב לשמור על שגרה. בדרך-לא-דרך אני מצליחה בינתיים לגשת לכל הבגרויות שלי (חוץ מזו בספורט..) ולקבל ציונים לא רעים. בינתיים המבחן הכי נמוך שלי חזר עם ציון 83. אבל הכל עוד יכול להשתנות ברגע שהמורה ללשון תחזיר לי את המתכונת.
הצהריים הלכתי עם אמא לקניות. קנינו בערך חצי מכולת ועוד קצת חנות ירקות. מתברר שלאכול עם העיניים זה לא מספיק. אני עדיין רעבה.
הגעתי למצב מאד נחמד של אין משככים ואין כאבים, רק מה - אין גם אוכל. כשכן ניסיתי לאכול משהו הייתה לי בחילה נוראית. וכך כעבור מספר לא מאד מכובד של שבועות צללתי אל המשקל של לפני גיל 12. הלכתי לרופא, כי אני רעבה. הרופא ביקש שאראה פסיכולוג, כי אני רזה. הוא הראה לי את עקומת המשקל שלי מגיל 12, והבנתי למה הוא רוצה שאראה פסיכולוג. זה נראה לא טוב כשנערה בת שמונה עשרה מרזה כל כך הרבה.
הנתורופת שהלכנו אליו לפני כמה חודשים אמר לי ישר בהתחלה שהכי חשוב לא להאמין לרופאים שאומרים שהכל בראש שלך. אני מזכירה את זה לעצמי מפעם לפעם כשיש מולי אוכל שאני נורא נורא אוהבת ואני פשוט לא מצליחה לאכול אותו. לאכול בכוח זה סוג מסוים של פתרון; אבל אני לא מצליחה לעשות את זה. וכך עוברים הימים, ומיום ליום אני מרזה יותר ויותר. סחרחורות, חולשה, קול שהולך ומונמך לו...הצלחתי גם להגיע לשפל חדש כשביקשתי מחברה לפתוח לי פקק של בקבוק, כי אני לא הצלחתי.
עוד דרישה של הרופא זה שאבוא להישקל כל שבועיים, כך שתהיה ביקורת מסוימת על המשקל שלי. זה המקל. ובתור גזר הוא נתן לי שוקולד - או, לפחות, אישור לאכול כמה דברים מזיקים שאני רק רוצה, העיקר לאכול. וכמובן עוד בדיקות. לו היה שואל אותי הייתי חוסכת לו ומספרת שהתוצאות תצאנה תקינות. אולי טוב שהוא לא שאל. את הבדיקות והפסיכולוג הוא אמר לי לדחות לאחרי הבגרויות, ובינתיים הכי חשוב לשמור על שגרה. בדרך-לא-דרך אני מצליחה בינתיים לגשת לכל הבגרויות שלי (חוץ מזו בספורט..) ולקבל ציונים לא רעים. בינתיים המבחן הכי נמוך שלי חזר עם ציון 83. אבל הכל עוד יכול להשתנות ברגע שהמורה ללשון תחזיר לי את המתכונת.
הצהריים הלכתי עם אמא לקניות. קנינו בערך חצי מכולת ועוד קצת חנות ירקות. מתברר שלאכול עם העיניים זה לא מספיק. אני עדיין רעבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה