הפרעות אכי-לי?

הפסיכולוג עוד יומיים, ואני חושבת שעברתי תהליך די גדול ביחס שלי להפרעות אכילה. אם בהתחלה כשהרופא הציע את הרעיון הגבתי בעלבון מסוים, היום אני מגיבה בפחות התנערות. אני עדיין חושבת שאין לי הפרעת אכילה; אבל אין לי בעיה שאדם שמבין בזה יגיד את אותו הדבר.

ומה אם יש  לי הפרעת אכילה? לפני שבוע הייתי אומרת שאין ודי. עכשיו התגובה מתונה יותר: אם יש לי הפרעת אכילה, ואני בספק די גדול בנוגע לכך, אז נטפל בה.

אני חושבת שהבעיה הגדולה של הפרעות אכילה זה שאם מתאמצים מספיק, אפשר למצוא 'קוים של הפרעת אכילה' אצל כל אחד. ולכן, הכי טוב להפסיק לחשוב על זה ודי.




________________
להיות בריאה זה


להיות בריאה זה לדבר עם החברות בלי שפצעים ישנים מהתקופה שהן לא היו שם יפתחו.
להיות בריאה זה להשאל כמה את שוקלת, ולענות בכנות שאין לך מושג.
להיות בריאה זה לקבוע דברים, בלי לסייג ב'אם יהיה לי כוח' ובלי לברר מה עוד יש לי באותו שבוע. 

שינויים

ברגע של חוסר תשומת לב מצידי גיליתי שחסכתי לעצמי את הנסיעה להודו. החלטתי (קצת אחרי שאולצתי בעל כורחי, יש לציין) לשנות את תפיסת החיים המודרנית והלחוצה שלי, ובלה בלה בלה ניו אייג'ית שכזו. אני לא אוהבת קלישאות; וההחלטות שלי הן קלישאתיות נורא, אז אני אנסה לעשות את זה מהר.

אני מצהירה בזו שאאמץ אורח חיים שונה, הכולל

• זמן לעצמי. להתבונן בשום דבר. לעשות כלום. לשכב ולחלום. 
• דמיון מודרך. הגיע הזמן שאקשיב לעצמי יותר ושארגע, לא משנה כמה החיים עלולים להיות עמוסים מנקודת המבט הטינאייג'רית משהו שלי.
• לימוד נהיגה. כי להתמודד עם פחדים זה נהדר, ולרכוש עצמאות זה כיף. והגיע הזמן שאלמד.
• רגעים קטנים של אושר. אני מכריזה בזאת על פתיחת רשימת מאה הדברים שמשמחים אותי. כי החיים מלאים נקודות שמחות וחבל לפספס.
• פינוק לעצמי. מעכשיו, חודש בו לא קניתי מתנה לעצמי הוא חודש מבוזבז. במיוחד אם בחודש ההוא קניתי מתנות לכל העולם..

שינויים בהרגלי תזונה ובכושר מחכים אי שם באופק. כרגע אני עוד קצת חלשה, ולהתחיל לשחק בלא גלוטן-כן הרמת משקולות נראה לי טפשי. אבל הנה הן באות, רוחות של שינויים, והנה גם אני!

אנה, מיה ואני

הביקור אצל הפסיכולוג מתקרב לו, ואני מנסה לחשוב על מה כבר אפשר לדבר כדי לאבחן הפרעת אכילה. כלומר, שאלות כמו 'כמה פעמים ביום את גורמת לעצמך להקיא' הן לא מאד אפקטיביות. אני מניחה שיהיו שם שאלות בסגנון 'איך את רואה את עצמך' ותשובות מתחכמות בסגנון 'בעזרת מראה, אלא איך?'. אפילו לא מכעיס אותי שהרופא הפנה אותי לפסיכולוג; סתם משעשע למדי. הפרעות אכילה ואני..זה כל כך תלוש. כמובן, לא תמיד חשבתי ככה.

הכל התחיל ביומולדת שש עשרה. רציתי לתרום דם, ודרך האתר של מד"א גיליתי שא. אפשר לתרום רק מגיל 17, וב. אפשר לתרום רק ממשקל 50 ק"ג. אז יש לי שנה להעלות שני קילו. אפשרי? בטח אפשרי. אפילו יותר.
חצי שנה אחר כך היו לי שני קילו להעלות בחצי שנה. אפשרי? בטח.
ארבעה חודשים אחר כך ניסיתי לחשוב מה, לעזאזל, הסיפור איתי ועם שני הקילוגרמים החסרים. מעולם לא קרה שרציתי משהו ולא הגעתי אליו, כל עוד זה תלוי בי; כלומר, אני אולי לא אשיג את הילד ההוא שאני אוהבת והוא לא אוהב אותי, אבל אני כן אעבור בגרויות בלי להיות כל השנה, או אעלה לארבע יחידות מתמטיקה, או כל דבר אחר. כשאני רוצה משהו אני מצליחה אותו.
אז אם אני לא מצליחה לעלות 2 ק"ג מסכנים, כנראה אני לא רוצה. וכך יצאתי לי למסע בעקבות השלדים שבארון.

פיתחתי תיאוריות בנוגע לכך שמעולם לא אמרו שאני יפה; טובת לב כן. חכמה כן. יפה לא. אז כמובן שאני נשארת רזה רק כדי למשוך תשומת לב ותראו - אני גם יפה, בנוסף להכל! ברקע הדהד זיכרון בו שכנה חטטנית אומרת לאמא שאני אמנם מכוערת, אבל העיניים שלי יפות. הזכרתי לעצמי את כוחן של מילים, שהנה אני 12 שנה אחרי האמירה הזו, ועדיין עמוק בפנים מנסה להוכיח שהיא טעתה.

הסברתי את זה כרצון להישאר בארץ לעולם לא; כאילו שאני לא רוצה לגדול. 48 זה בסדר, 50 לא. 50 זה של אנשים גדולים מדי, ואני לא גדולה. לא רוצה להיות גדולה. ההסברים האלה התאימו לתקופה, שהייתה היסטרית קלות מכך שכבר עברתי שמינית מהחיים שלי ולא עשיתי כלום.

הסברתי את זה בקול רציני, בשיחת נפש עם חברה שהנהנה לה. התיאוריות האלה נשארו, ובכן, תיאוריות. הן לא באמת הפריעו לי ביומיום. שקלתי את עצמי רק כשיצא לי לעבור ליד המרפאה, כלומר בערך פעם בחודשיים- שלושה. אכלתי כדי לשבוע, ולא כדי להוכיח או לא להוכיח משהו. נזכרתי בהן בעיקר כשהגיעו האנטיתיאוריות. כשמישהו אמר לי שאני יפה והרמתי גבה על הרדידות שבאמירה הזו; כשחיכיתי למשהו ממש מעניין שיקרה כשאגדל; כשהבנתי שאני גדולה, ואיזה כיף לי :-)

זה היה בעיקר מסע במחשבה, ואני מניחה שקצת הלכתי לאיבוד באמצע. בסופו של דבר, כשהאנדוקרינולוג אמר שאני רזה כי - הפתעה - נולדתי עם מבנה גוף רזה, המחשבות האלה שעשעו אותי נורא. 

לפנות מקום

בשנה שעברה החליטה בת אחת מי"א1 לעבור לי"א4, כלומר לכיתה שלי. היה לה קשה עם המחנכת והחברות..הסיפור הרגיל, אני מניחה. היא באה לכיתה שלנו, ואחרי שבועיים גילתה שלא טוב לה איתנו, והיא בעצם רוצה את הכיתה שלה. המחנכת כינסה את כולנו בשיעור חינוך ונתנה לה לשתף בתחושות. ואז המחנכת סיפרה לנו שהצוות החליט לתת לה לחזור לכיתה שלה. באופן כללי, היא אמרה, לבחירות שלנו יש השלכות. אבל זה לא חייב להיות ככה; לפעמים אפשר להתחרט, ולא קרה כלום. למדת על עצמך משהו חדש, וזה נהדר, וגילית כמה את אוהבת את המקום הקודם שלך. 

אז זה לא קשור לכלום, הסיפור הזה. אבל נזכרתי בו היום. אני חושבת שזו אחת התובנות הנהדרות שקיבלתי בתיכון.

ידיד שלי ואני לא מדברים כל כך מאז שודרג מעמדו ל'אקס'. הייתי רוצה שההחלטה לצאת איתו, שגררה בעקבותיה את ההחלטה להיפרד אחרי די מעט זמן, תהיה אחת מההחלטות חסרות ההשלכות, אבל זה לא ככה. וחבל לי. למרות שאני אדם שמאד מחויב לבחירות שלו, ולמה שקורה בעקבותיהן. זה לא שאני בורחת מאחריות. אין פה איזה 'oops, I did it again' של בריטני ספירס, אלא יותר ג'ורדין ספרקס. בשיר קיטשי משהו, היא אומרת ' I gotta let my spirit be free 

To admit that I'm wrong and then change my mind'. ואני מדמיינת אותה תמיד כמין רקדנית שזורקת את הידיים אחורה ונשענת הכי קדימה שאפשר, ומיד חוזרת. זו תנועה שעושים רק כשמישהו מחזיק את הידיים שלך שם מאחור. רק כשיש רשת בטחון ליפול לתוכה, רק כשאין השלכות לבחירות שלך. או, לפחות, לא כאלה שיקר לך לשלם. אם הייתי יודעת שיהיה ככה, לא הייתי יוצאת איתו. ואז לא הייתי לומדת המון דברים על זוגיות, ואז..לא היה קורה כלום, בעצם. אבל מילא.

במבט לאחור אני תוהה כמה זו הייתה בחירה שלי, וכמה חייתי בתוך עולם דטרמיניסטי בו לא יכולתי לבחור אחרת. הכל קרה בשבוע בו החלטתי לחשוב מהבטן, מהלב, מהכתפיים, מכל מקום שהוא לא השכל שעובד אצלי שעות נוספות. וזה הרגיש נכון. ואז זה כבר הפסיק להרגיש ככה.

לברי סחרוף יש שיר בו הוא מפנה מקום: לשתיקות שלה, לנשיקות ולסטירות שלה, ללחיצות שלה, למכתבים שלה, לשדים שלה. לבגדים, לתמונות, לצללית, לנשימות. וגיליתי על עצמי שאני לא מסוגלת לפנות מקום. עוד לא.

וכך, בבוקר חגיגי אחד, החריפו הכאבים. איש אינו יודע מאין או מדוע. אני מנסה לחשוב אם כואב לי יותר מפעם או פחות מפעם או אותו דבר, אבל אין לי מושג. לגוף יש מערכת די מוצלחת להדחקת כאבים, ולפחות המערכת הזו עושה את העבודה שלה אצלי. מה שכן, אם כאב לי יותר מעכשיו, אין לי מושג איך הגעתי עד הלום. אני מרגישה שאני נשרפת מבפנים.

"תכלס, חבל שאת לא מתגייסת לצבא אלא עושה שירות לאומי", אמרה האחות שלפני גיוס.

-"הצבא לא היה מקבל אותה עכשיו גם ככה..היו מעיפים לה את הפרופיל על תת משקל" ענתה לה אימא.

"מה פתאום, בשביל זה צריך משקל ממש נמוך. וחשד לאנורקסיה."

-"אבל יש חשד לאנורקסיה!"

חוץ מהכאבים, גם זה ממשיך לשגע אותי. שעדיין יש מי שחושב שאני קמה בבוקר, דוחפת אצבע לגרון, מצחצחת שיניים, מתאפרת יפה והולכת לרופא להתלונן על בחילות וכאבים שגורמים לי לרדת במשקל. ואז אני חוזרת הביתה ומסתכלת במראה ומצלמת את עצמי ומעלה לישראבלוג וכותבת כמה אני עדיין שמנה. 

ועדיין יש מי שמתקשר כדי לומר לי לקחת אקמול ולהפסיק עם הצומי. 

ועדיין יש מי שיכול לשלוח אותי לבדיקות נורמליות, אבל הוא לא רוצה כי זה 'לא נעים'. 

אני פשוט לא מסוגלת יותר.

The voice

"..."

-"מה?"

"......"

-"מצטערת, אני לא שומעת!"

"..., עזבי."

(מתוך: שיחה ממוצעת שלי עם חברות, כיום.)

פעם הייתי ילדה מהסוג שמאמין שתמונה שווה אלף מילים, אבל למה להשתמש בתמונה כשיש אלף מילים? אני אוהבת לדבר. אני רוצה לדבר. ואני גם יודעת לדבר. עם השנים פיתחתי כושר דיבור מעולה: ניצחתי בדיבייטים, ואז ניצחתי שוב, עם הדעה ההפוכה. התווכחתי עם מורים (אוי, כמה נהניתי להתווכח עם מורים :) ) למרבה ההנאה של שאר הבנות שעקבו אחרי השעון. ואז המשכתי להתווכח עם המורים גם בהפסקה. דיברתי עם חברות בשיחות עד אור הבוקר. היום הן מצטטות את מה שאמרתי אז. זה בא לי בחבילת הכל כלול. האהבה שלי למילים היא נצחית. קריאה, דיבור, כתיבה, כל דבר שמערב מילה עם עוד אחת, אני שם. 

בחודשים האחרונים למילים הייתה חשיבות גדולה יותר. אני עוברת תהליכים שרק אני מרגישה, וגם את הכאבים אני צריכה לתאר כדי שהרופאים יבינו מה אני רוצה. אי אפשר לראות את זה בשום שיקוף, ככה שאני צריכה להיות השיקוף. וגם הפער שנפתח ביני לבין החברות היה צריך גישור, והגישור היחיד שאני מכירה הוא במילים. אז דיברתי. והסברתי. והסברתי שוב.

עם הזמן נחלשתי, וגם הקול שלי נחלש. הדיבור התחיל להיות מאמץ. המילים קצת יותר מחושבות - באמת חשוב לי להגיד את זה? אני צועקת, ושומעים לחישה. באמת-באמת יש לי כוח לחזור שוב על המשפט האחרון? 

במקביל ובהתאם למצב הקול שלי, האקס (אני מניחה שככה קוראים לו עכשיו..) ואני הפסקנו לדבר. לא בגלל שאין כוח. כשהיה צריך כוח כדי לדבר איתו הצלחתי לאסוף. וכך קפצנו מלדבר כל יום, כמה פעמים ביום, ברמת איזה סנדביץ' אכלת היום, לשתיקה מוחלטת. בניגוד לשיר של סקעת, אפילו מילים לא נשאר.

עצמי לעתיד, אני מאמינה שיש לשתיקה הזו מטרה. תחזיקי מעמד, אני עוד אחזור לשלב ה'מדברת בלי הפסקה'.