היום ה76.

הייתה שבת רגילה למדי. שבתות הן הזמן היחיד בו כבודי מטריחה עצמה אל השולחן, בטענה שלפחות אשמע קידוש, ובסוף  נשארת כמעט עד סוף הארוחה. הדיונים השבת היו פחות אמנותיים מהשבת הקודמת, אבל נחמדים בכל זאת. 

שעון השבת מסודר על מתכונת 'חנוניות', מה שאומר שהאור נכבה מוקדם נורא. ואז נפרש לפני לילה חשוך, מלא כאבים ומחשבות שמנסות להסיח את הדעת מהכאב. הבעיה היא שכבר אין לי על מה לחשוב כל כך, ככה שניסיתי לשחזר שירים בראש עד שנרדמתי. מדהים שפעם היו ימים בהם חיפשתי זמן לשבת ופשוט לחשוב. עכשיו זה בערך הדבר היחיד שיש לי לעשות, ואני לא ממש נהנית מהעניין. עצמי העתידית, עזבי אותך ממחשבות. זה משעמם.

התחלתי את 'פריקונומיקס' 2, שזה ספר חביב על תיאוריות כלכליות בחיי היום יום. באמצע נטשתי לטובת 'ההריסות' של סקוט סמית, ספר נוראי במיוחד, ולא בצורה הטובה. אני מניחה שאחזור לפריקונומיקס מהר, אבל כרגע הוא אצל אימא שבולעת אותו מהר, לפני שיתחיל השבוע. מוזר שהשבוע כולם יחזרו למסגרות, והבקרים שוב יהיו משמימים, ובצהריים יהיו רק הקטנות, בתקווה ש'רק הקטנות' לא כולל את החברות שלהן. והחתולה. החתולה עוד כאן.

זהו. עכשיו ערב השנה החדשה או איזו שטות אחרת, וגלגלצ מלא בשירים לא רעים בכלל (unintended של muse הוא שיר נצחי. פשוט ככה.) והחברים מתארגנים כל אחד לחגיגה אחרת, לפעמים עם קשר ל2012, לפעמים עם קשר לסוף חנוכה, לפעמים סתם כי מוצש זה יום של חגיגות. כתבתנו נשארת ממש כאן, ולא מחמיצה אף התארגנות. גם לא את הפנים שלה, כמו שאפשר היה לחשוב שתעשה. לחגוג זה כיף רק אם יש לך כוח כי ישנת בלילה, ולא אם כל הלילה ניסית להימנע מללחוץ על הצד הימני והרגיש מדי של הבטן. 

אני ממש מקווה שיהיה לי שבוע טוב. כזה עם אנשים מעניינים שקופצים לבקר, כזה עם כוחות לביקורים, כזה עם מציאת מקום לשירות הלאומי בשנה הבאה, והעיקר- ללא כאבים.