היום השבעים ואחת שלי בבית.
התחלתי להיות חולה יום אחרי סוכות, ומאז פשוט לא הפסקתי. כאבי בטן חזקים שמסרבים לעזוב. לפני חודש אימא צחקה עלי ואמרה לי לפתוח בלוג מחלה שאף אחד לא יסכים לקרוא. "על מה את מדברת, עוד יומיים-שלושה ואני שוב על הרגליים..."
אבל אתמול חשבתי על החיים שאחרי כאבי הבטן, בהם לאכול זה כיף ומשמין, ואיך אני אעריך כל רגע. ואז צחקתי על עצמי: שום אעריך כל רגע, אני אשכח שפעם זה לא היה ככה. ובגלל שתיעוד ביומן מסורבל לי יותר, יהי נא בלוג זה למזכרת בשבילי. מקום לחזור אליו בימים הטובים, לקרוא ולשמוח על כל דקה שזה לא ככה. כמובן שאם הייתי פותחת את הבלוג לפני בדיקת הקולונסקופיה, אפקט השמחה היה יכול להיות חזק יותר. בכלל, אני מחזיקה בדעה שכל אדם שלא עובר בדיקת קולונסקופיה כרגע אמור להיות שמח בחלקו.
איכשהו אני נשמעת עכשיו כמו גרסה בוגרת יותר של פוליאנה. וול, אני לא. אני מהטיפוסים שמקפידים להיות שמחה כשצריך, אבל לא מחפשת סיבות לשמחה מתחת לשטיח. שוב, בגלל זה פתחתי את הבלוג: אחרי שאני אבריא יהיו לי הרבה דברים קטנים ומעצבנים (החיים הם מה שקורה בין דבר קטן ומעצבן אחד לאחר) , ורעיונות כמו 'לפחות אני מחוץ למיטה' פשוט לא ינחמו אותי.
זה הזמן לנזוף בעצמי העתידית: תשמחי, טוב לך עכשיו. אז מה שיש לך טונות של שיעורים להמשיך - זוכרת כשהתחלת לדאוג שתהיי חולה עד אחרי הבגרויות? הנה לך, הבראת.
________________
המשימה: להבריא.
הדרך: לשמוח. או להמשיך להציק לרופאים, או גם וגם. סביר שגם וגם.
ולא לשכוח לקבוע תור לבדיקת אי סבילות ללקטוז.
ולישון קצת.
התחלתי להיות חולה יום אחרי סוכות, ומאז פשוט לא הפסקתי. כאבי בטן חזקים שמסרבים לעזוב. לפני חודש אימא צחקה עלי ואמרה לי לפתוח בלוג מחלה שאף אחד לא יסכים לקרוא. "על מה את מדברת, עוד יומיים-שלושה ואני שוב על הרגליים..."
אבל אתמול חשבתי על החיים שאחרי כאבי הבטן, בהם לאכול זה כיף ומשמין, ואיך אני אעריך כל רגע. ואז צחקתי על עצמי: שום אעריך כל רגע, אני אשכח שפעם זה לא היה ככה. ובגלל שתיעוד ביומן מסורבל לי יותר, יהי נא בלוג זה למזכרת בשבילי. מקום לחזור אליו בימים הטובים, לקרוא ולשמוח על כל דקה שזה לא ככה. כמובן שאם הייתי פותחת את הבלוג לפני בדיקת הקולונסקופיה, אפקט השמחה היה יכול להיות חזק יותר. בכלל, אני מחזיקה בדעה שכל אדם שלא עובר בדיקת קולונסקופיה כרגע אמור להיות שמח בחלקו.
איכשהו אני נשמעת עכשיו כמו גרסה בוגרת יותר של פוליאנה. וול, אני לא. אני מהטיפוסים שמקפידים להיות שמחה כשצריך, אבל לא מחפשת סיבות לשמחה מתחת לשטיח. שוב, בגלל זה פתחתי את הבלוג: אחרי שאני אבריא יהיו לי הרבה דברים קטנים ומעצבנים (החיים הם מה שקורה בין דבר קטן ומעצבן אחד לאחר) , ורעיונות כמו 'לפחות אני מחוץ למיטה' פשוט לא ינחמו אותי.
זה הזמן לנזוף בעצמי העתידית: תשמחי, טוב לך עכשיו. אז מה שיש לך טונות של שיעורים להמשיך - זוכרת כשהתחלת לדאוג שתהיי חולה עד אחרי הבגרויות? הנה לך, הבראת.
________________
המשימה: להבריא.
הדרך: לשמוח. או להמשיך להציק לרופאים, או גם וגם. סביר שגם וגם.
ולא לשכוח לקבוע תור לבדיקת אי סבילות ללקטוז.
ולישון קצת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה