יעבור היום, ואני תקועה באותו המקום.
היום ה72.
אתמול הלכתי לישון הרבה יותר מדי מאוחר, פשוט כי היו עוד אנשים מחוברים בפייסבוק, והיה לי נחמד לדבר על שטויות. קמתי עם כאבים חזקים הרבה יותר מהרגיל, ועכשיו אני פשוט מחכה שאימא תחזור מהעבודה - פחות כיף לבכות לאבא. הגדולה נסעה עם אימא בבוקר ולקחה לה את האוטו. חשבנו ליסוע יחד לאיקאה, או לים, או לדודה. היא התלהבה מהרעיון של נסיעה לדודה ולקחה איתה את שתי הקטנות במקום אותי. מניחה שזה טוב: פחות 'אוי חנה-זלדה או רבי-קלמן' בשביל כולנו, וקצת כיף לגדולה. אבל אולי אני אשכנע אותה ליסוע איתי מחר לים. קצת נמאס לי מהבית. נראה איך אני ארגיש. כרגע אני מקווה שהכאבים לא יתחזקו, כי אין לי משככי כאבים וכי הכאב הוא ליד האפנדיציט וכי ממש ממש ממש לא בא לי עוד לילה בבית החולים.
אתמול הכרתי אתר חדש בשם thinkgeek.com . יש להם חולצות ממש מגניבות וחנוניות להפליא. לא בדקתי אם יש משלוחים לארץ, גם ככה אין לי כרטיס אשראי, אבל אולי כשתבנית הקרח בצורת פאי תחזור למלאי אני אבדוק ואקנה למשפחה חולת המתמטיקה שלי עם האשראי של הגדולה. מישהו מהמשפחה חולת המתמטיקה שלי קנה אתמול ספרים בנושא, וכשכולם יעופפו חזרה למסגרות השונות שלהם אני אנסה להניח עליהם את ידי. כרגע אני מושכת שבועיים עד לצאת משחקי הרעב 3, ומשלה את עצמי שספר בן 150 עמודים בקושי יעזור לי למשוך זמן. עקרונית אני צריכה לעבוד על בעיית הפליטים בהיסטוריה. תאריך ההגשה שנתנו לי במיוחד מתוך התחשבות הוא עוד חודש וחמש היחידות שלי בסכנה די רצינית. אני מניחה שאני יכולה לעבוד עליה למרות שאני נורא חולה ואומללה, אבל פשוט לא בא לי להמשיך עם הבלגן שבין אש"ף לפת"ח בשנות השבעים. יש גם מבחן בהיסטוריה שמחכה לי מעבר לפינה ואמרתי שאני אעשה אותו בימים בהם חשבתי שהנה-עוד-קצת-עוד-רגע-זה-נגמר. המבחן הוא על הקמת הגטאות, והוא בא במקביל לדף עבודה על איך המשפחה שלנו ניצלה בשואה. יש לי על זה סיפורים די מדהימים שאני רוצה לשתף, ורק התחלתי לכתוב אותם.
עוד מעט עשרה בטבת. כבר חודשים שאני מתכננת לעשות פעילות בבית הספר על הכחשת שואה פוסט-מודרנית, והיה לי המון חומר שנתקלתי בו במהלך העבודה בהיסטוריה, אבל אני מניחה שזה עוד רעיון שהלך לו. אולי ביום השואה אני אבריא ואז.
זהו. מספיק עם מחשבות שואה להיום.
עכשיו אני שומעת שירי אורווזיון, מחכה שהאח יסיים את הספר שלו (דווקא לא על מתמטיקה. על כלכלה.) , שהגדולה תבוא ושאבא יפנה את הנייד שלו, והם כולם יבואו אלי למרתון מטריקס. המטריקס הוא אחד הדברים הטובים במה שלא יהיה לי - בחיים לא הייתי רואה את הסרט הזה סתם ככה. אבל שבועיים אחרי שהתחלתי עם כאבי הבטן היצירתיים שלי בתקופה הכי לחוצה בי"ב באה חברה שלי, התנצלה על שאין לה זמן לבקר אותי והביאה לי כמה דיסקים עם סרטים במקום. היא הייתה הראשונה שהגיבה למחלה שלי, ואני מאד מעריכה אותה על זה.
אבל בכלל החברות הן עוד דבר טוב שקרה לי. לפני זה לא הערכתי אותן מספיק. גם החברים מקסימים, אבל החברות זו רמה אחרת, וככה גם צריך להיות לדעתי. כל הסרטים, והמכתבים, והביקורים, והדאגה שאשאר מעודכנת ברכילויות הקטנות למרות שאני רחוקה. לאט לאט גם הן לומדות על מערכת העיכול יותר משהן תיכננו לדעת. לא להאמין כמה אני יודעת על המערכת הזו עכשיו, אחרי שנים בהן סירבתי ללמוד על האיברים האלה 'כי זה מגעיל' (וזה באמת מגעיל. עדיין). חברות שלי גם למדו משבוע לשבוע שלהחמיא לי שרזיתי זה לא משמח אותי כל כך...וגם לא לדבר על כמה אני לבנה.
ללא ספק יהיה לי מבאס בשבוע הבא כשהן תחזורנה לגל נוסף של לחץ לימודי, והפייסבוק שלי יתמלא בעדכונים משועממים וחסרי תכלית. יותר ממה שיש עכשיו, זאת אומרת.
זהו, אז היום אני במצב רוח עגמומי מעט.
_________________
המטרה: לשפר את מצב הרוח.
האמצעי: מתקדש על ידי המטרה.
לא לשכוח: לברר איך מזמינים את בדיקת הלקטוז, כי במוקד לא הבינו על איזו בדיקה אני מדברת.
_________________
"כשההווה כל כך קשה, לא אומר דבר. ארים ראשי אל המחר".
היום ה72.
אתמול הלכתי לישון הרבה יותר מדי מאוחר, פשוט כי היו עוד אנשים מחוברים בפייסבוק, והיה לי נחמד לדבר על שטויות. קמתי עם כאבים חזקים הרבה יותר מהרגיל, ועכשיו אני פשוט מחכה שאימא תחזור מהעבודה - פחות כיף לבכות לאבא. הגדולה נסעה עם אימא בבוקר ולקחה לה את האוטו. חשבנו ליסוע יחד לאיקאה, או לים, או לדודה. היא התלהבה מהרעיון של נסיעה לדודה ולקחה איתה את שתי הקטנות במקום אותי. מניחה שזה טוב: פחות 'אוי חנה-זלדה או רבי-קלמן' בשביל כולנו, וקצת כיף לגדולה. אבל אולי אני אשכנע אותה ליסוע איתי מחר לים. קצת נמאס לי מהבית. נראה איך אני ארגיש. כרגע אני מקווה שהכאבים לא יתחזקו, כי אין לי משככי כאבים וכי הכאב הוא ליד האפנדיציט וכי ממש ממש ממש לא בא לי עוד לילה בבית החולים.
אתמול הכרתי אתר חדש בשם thinkgeek.com . יש להם חולצות ממש מגניבות וחנוניות להפליא. לא בדקתי אם יש משלוחים לארץ, גם ככה אין לי כרטיס אשראי, אבל אולי כשתבנית הקרח בצורת פאי תחזור למלאי אני אבדוק ואקנה למשפחה חולת המתמטיקה שלי עם האשראי של הגדולה. מישהו מהמשפחה חולת המתמטיקה שלי קנה אתמול ספרים בנושא, וכשכולם יעופפו חזרה למסגרות השונות שלהם אני אנסה להניח עליהם את ידי. כרגע אני מושכת שבועיים עד לצאת משחקי הרעב 3, ומשלה את עצמי שספר בן 150 עמודים בקושי יעזור לי למשוך זמן. עקרונית אני צריכה לעבוד על בעיית הפליטים בהיסטוריה. תאריך ההגשה שנתנו לי במיוחד מתוך התחשבות הוא עוד חודש וחמש היחידות שלי בסכנה די רצינית. אני מניחה שאני יכולה לעבוד עליה למרות שאני נורא חולה ואומללה, אבל פשוט לא בא לי להמשיך עם הבלגן שבין אש"ף לפת"ח בשנות השבעים. יש גם מבחן בהיסטוריה שמחכה לי מעבר לפינה ואמרתי שאני אעשה אותו בימים בהם חשבתי שהנה-עוד-קצת-עוד-רגע-זה-נגמר. המבחן הוא על הקמת הגטאות, והוא בא במקביל לדף עבודה על איך המשפחה שלנו ניצלה בשואה. יש לי על זה סיפורים די מדהימים שאני רוצה לשתף, ורק התחלתי לכתוב אותם.
עוד מעט עשרה בטבת. כבר חודשים שאני מתכננת לעשות פעילות בבית הספר על הכחשת שואה פוסט-מודרנית, והיה לי המון חומר שנתקלתי בו במהלך העבודה בהיסטוריה, אבל אני מניחה שזה עוד רעיון שהלך לו. אולי ביום השואה אני אבריא ואז.
זהו. מספיק עם מחשבות שואה להיום.
עכשיו אני שומעת שירי אורווזיון, מחכה שהאח יסיים את הספר שלו (דווקא לא על מתמטיקה. על כלכלה.) , שהגדולה תבוא ושאבא יפנה את הנייד שלו, והם כולם יבואו אלי למרתון מטריקס. המטריקס הוא אחד הדברים הטובים במה שלא יהיה לי - בחיים לא הייתי רואה את הסרט הזה סתם ככה. אבל שבועיים אחרי שהתחלתי עם כאבי הבטן היצירתיים שלי בתקופה הכי לחוצה בי"ב באה חברה שלי, התנצלה על שאין לה זמן לבקר אותי והביאה לי כמה דיסקים עם סרטים במקום. היא הייתה הראשונה שהגיבה למחלה שלי, ואני מאד מעריכה אותה על זה.
אבל בכלל החברות הן עוד דבר טוב שקרה לי. לפני זה לא הערכתי אותן מספיק. גם החברים מקסימים, אבל החברות זו רמה אחרת, וככה גם צריך להיות לדעתי. כל הסרטים, והמכתבים, והביקורים, והדאגה שאשאר מעודכנת ברכילויות הקטנות למרות שאני רחוקה. לאט לאט גם הן לומדות על מערכת העיכול יותר משהן תיכננו לדעת. לא להאמין כמה אני יודעת על המערכת הזו עכשיו, אחרי שנים בהן סירבתי ללמוד על האיברים האלה 'כי זה מגעיל' (וזה באמת מגעיל. עדיין). חברות שלי גם למדו משבוע לשבוע שלהחמיא לי שרזיתי זה לא משמח אותי כל כך...וגם לא לדבר על כמה אני לבנה.
ללא ספק יהיה לי מבאס בשבוע הבא כשהן תחזורנה לגל נוסף של לחץ לימודי, והפייסבוק שלי יתמלא בעדכונים משועממים וחסרי תכלית. יותר ממה שיש עכשיו, זאת אומרת.
זהו, אז היום אני במצב רוח עגמומי מעט.
_________________
המטרה: לשפר את מצב הרוח.
האמצעי: מתקדש על ידי המטרה.
לא לשכוח: לברר איך מזמינים את בדיקת הלקטוז, כי במוקד לא הבינו על איזו בדיקה אני מדברת.
_________________
"כשההווה כל כך קשה, לא אומר דבר. ארים ראשי אל המחר".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה