עצמי העתידית היקרה,
היום עבר עלייך יום זוועתי, וניסית לחשוב מה הכי מציק לך.
האם מה שמציק לי זה כמות הדברים המעניינים שאני מפספסת? הכאב שלא מרפה? הבדידות? העייפות? לא.
מה שהכי מפריע לי זה חוסר הידיעה. מטיפוס שחייב, אבל חייב לדעת את התשובה לשאלות שעולות. גם אם זה באמצע שיעור בכיתה, המורה כבר רגילה שאני חומקת באמצע לבירור בספריה או שאני מסמסת שאלות לאבא. ופתאום הפכתי לכזו שיושבת בבית בחושך, בלי לדעת מה גרם לכל הבלגן.
וכשאני לא יודעת מה יש לי, אני לא יודעת במה או איך להלחם.
כשאני לא יודעת מה יש לי, ההתמודדות היא ברמה מאד בסיסית של לעבור עוד יום, ולא על החזרה לחיים הרגילים.
כשאני לא יודעת מה יש לי, הפחדים נכנסים לפעולה.
כשאני מכינה קפה לי ולעוד מישהו, אני מעתיקה את ההעדפות שלו לספל שלי. אם הוא שותה בלי סוכר, אז גם אני. אם הוא שותה אותו עם מעט חלב, אז גם אני. אני מניחה שזה נתפס אצלי כסוג של היכרות עם האדם הזה. אני יכולה לדעת שהנה, ככה הוא שותה את הקפה שלו. אלה הטעמים שהוא אוהב להרגיש.
וכשלא יודעים מה יש לי, כל ספל שאחר מחזיק נראה לי כמו הקפה שלי. אני מעתיקה אל עצמי מחלות בלי לשים לב. הנה, יש לה קרוהן. בטח גם לי. ולה עשו ניתוח אפנדיציט, בטח גם לי יעשו. לשתות ספל קפה של אחר זה בסדר. לשתות את כל ספלי הקפה של כולם זה כבר קצת פסיכי. לכן הפסקתי לראות האוס; יש שם כל כך הרבה סרטן עד שזה הכניס לי פוביות בצורה מיידית.
זהו, כשאני לא יודעת מה יש לי אני לא יכולה לראות האוס, או האנטומיה של גריי.
וכשאני לא יודעת מה יש לי, אני לא יודעת איך לתכנן את העתיד. בערך בעוד שבוע אני צריכה לומר למקשרת של השירות הלאומי אילו תקנים אני רוצה לבדוק. אני מתלבטת על תקן שהוא עזרה לתלמידי תיכון בלמידה לבגרות; אבל אני לא יכולה להיות בתקן הזה אם לי עצמי לא תהיה תעודת בגרות. שאר התקנים הם גם התלבטות. האם אפשר לסמוך על זה שבעוד שבעה חודשים אני כבר אהיה בריאה, או שאני צריכה לומר בראיונות שלא בטוח שכדאי להם לסמוך עלי?
והאם אני ממש ממש מגזימה כשאני מתחילה לפקפק במה יהיה איתי עוד שבעה חודשים?
כשאני לא יודעת מה יש לי, אני מתחילה לחשוש שכל התסמינים הם בראש שלי. וכשכולם מסביב מטילים בי ספק, חשוב לי שלפחות אני אאמין בעצמי. וככל שהשאלות יותר חשדניות ורומזות על הזקה עצמית, ככה יותר חשוב לי לדעת שלא זו כוס הקפה שלי, ושגם את הקפה שכן שלי אני לא מקיאה בכוח בסתר.
חברה שלי עכשיו עוברת פיזיותרפיה ברגל. היום היא היתה צריכה לדרוך על הרגל, ולהעביר אליה משקל. היא סיפרה לי על זה אחר כך, וניסיתי לדמיין איך היא עומדת עם רגל אחת באוויר, מכינה את עצמה לכאב שיבוא ויודעת שהיא זו שמביאה על עצמה את הכאבים. ואז היא דורכת. הודעתי לה שהיא גיבורה, והיא אמרה לי בחזרה שאני גיבורה.
אבל זה לא נכון.
כי כשאני לא יודעת מה יש לי, עוד לא התחלתי להיות גיבורה.
היום עבר עלייך יום זוועתי, וניסית לחשוב מה הכי מציק לך.
האם מה שמציק לי זה כמות הדברים המעניינים שאני מפספסת? הכאב שלא מרפה? הבדידות? העייפות? לא.
מה שהכי מפריע לי זה חוסר הידיעה. מטיפוס שחייב, אבל חייב לדעת את התשובה לשאלות שעולות. גם אם זה באמצע שיעור בכיתה, המורה כבר רגילה שאני חומקת באמצע לבירור בספריה או שאני מסמסת שאלות לאבא. ופתאום הפכתי לכזו שיושבת בבית בחושך, בלי לדעת מה גרם לכל הבלגן.
וכשאני לא יודעת מה יש לי, אני לא יודעת במה או איך להלחם.
כשאני לא יודעת מה יש לי, ההתמודדות היא ברמה מאד בסיסית של לעבור עוד יום, ולא על החזרה לחיים הרגילים.
כשאני לא יודעת מה יש לי, הפחדים נכנסים לפעולה.
כשאני מכינה קפה לי ולעוד מישהו, אני מעתיקה את ההעדפות שלו לספל שלי. אם הוא שותה בלי סוכר, אז גם אני. אם הוא שותה אותו עם מעט חלב, אז גם אני. אני מניחה שזה נתפס אצלי כסוג של היכרות עם האדם הזה. אני יכולה לדעת שהנה, ככה הוא שותה את הקפה שלו. אלה הטעמים שהוא אוהב להרגיש.
וכשלא יודעים מה יש לי, כל ספל שאחר מחזיק נראה לי כמו הקפה שלי. אני מעתיקה אל עצמי מחלות בלי לשים לב. הנה, יש לה קרוהן. בטח גם לי. ולה עשו ניתוח אפנדיציט, בטח גם לי יעשו. לשתות ספל קפה של אחר זה בסדר. לשתות את כל ספלי הקפה של כולם זה כבר קצת פסיכי. לכן הפסקתי לראות האוס; יש שם כל כך הרבה סרטן עד שזה הכניס לי פוביות בצורה מיידית.
זהו, כשאני לא יודעת מה יש לי אני לא יכולה לראות האוס, או האנטומיה של גריי.
וכשאני לא יודעת מה יש לי, אני לא יודעת איך לתכנן את העתיד. בערך בעוד שבוע אני צריכה לומר למקשרת של השירות הלאומי אילו תקנים אני רוצה לבדוק. אני מתלבטת על תקן שהוא עזרה לתלמידי תיכון בלמידה לבגרות; אבל אני לא יכולה להיות בתקן הזה אם לי עצמי לא תהיה תעודת בגרות. שאר התקנים הם גם התלבטות. האם אפשר לסמוך על זה שבעוד שבעה חודשים אני כבר אהיה בריאה, או שאני צריכה לומר בראיונות שלא בטוח שכדאי להם לסמוך עלי?
והאם אני ממש ממש מגזימה כשאני מתחילה לפקפק במה יהיה איתי עוד שבעה חודשים?
כשאני לא יודעת מה יש לי, אני מתחילה לחשוש שכל התסמינים הם בראש שלי. וכשכולם מסביב מטילים בי ספק, חשוב לי שלפחות אני אאמין בעצמי. וככל שהשאלות יותר חשדניות ורומזות על הזקה עצמית, ככה יותר חשוב לי לדעת שלא זו כוס הקפה שלי, ושגם את הקפה שכן שלי אני לא מקיאה בכוח בסתר.
חברה שלי עכשיו עוברת פיזיותרפיה ברגל. היום היא היתה צריכה לדרוך על הרגל, ולהעביר אליה משקל. היא סיפרה לי על זה אחר כך, וניסיתי לדמיין איך היא עומדת עם רגל אחת באוויר, מכינה את עצמה לכאב שיבוא ויודעת שהיא זו שמביאה על עצמה את הכאבים. ואז היא דורכת. הודעתי לה שהיא גיבורה, והיא אמרה לי בחזרה שאני גיבורה.
אבל זה לא נכון.
כי כשאני לא יודעת מה יש לי, עוד לא התחלתי להיות גיבורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה