היום ה74
התעוררתי מהכאבים בערך באותו זמן שהגדולה נכנסה לחדר שלי. דיברנו קצת (מתברר שכשהיא קישרה בפייסבוק לשיר 'מגדלור' היא דווקא לא חשבה עלי..) וכשהיא הלכה הסתכלתי בפלאפון. שיחה שלא נענתה והודעה קולית חדשה מהמנחה שלי לעבודה בהיסטוריה. או-או. אחרי כמה דקות של כעס - על עצמי, על הפליטים הערבים והיהודים כאחד, על משרד החינוך, הבריאות, המדע והסביבה - חזרתי אליה. סיכמנו שלא אצליח להגיש בזמן ונפרדנו לשלום. כך הלכו לי חמש יחידות שנורא אהבתי, שהשקעתי עליהן המון ושכבר כמעט-כמעט סיימתי.
אהבתי את הנסיעות ליד בן-צבי ולספריה הלאומית. אהבתי לפתוח ספרים ולגלות עשרות דברים חדשים ומעניינים. אהבתי לכתוב אותם אחר כך ולגבש הכל לאמירה אחת. אהבתי לבוא אל המנחה שלי, כשבקיץ חיכתה אצלה כוס מים וקוביית שוקולד, ובחורף כוס תה בשבילי.
ואחרי שהתחיל מה שיש לי, אהבתי לחשוב שאצליח להגיש את העבודה שלי בכל זאת. עבדתי עליה בקצב של צב, קצת בכל פעם. בלילה ההוא במיון לקחתי את הספר שהייתי צריכה לסכם איתי, והתעקשתי שאת בדיקת הדם יעשו ביד ימין כדי שאוכל להמשיך לכתוב ביד שמאל.
זהו. אין עבודה בהיסטוריה. סיכמנו מתי ואיך אחזיר לה את כל הספרים שהשאילה לי, ואני צריכה לזכור להחזיר גם לספריית האולפ. זה כאב לב גדול, ואני מקווה שהוא האחרון שמחכה לי.
יום חדש התחיל עכשיו. אני עוד צריכה לענות לאסמס של חברה עצובה, ואולי גם להזמין אותה לציור בגירים וניחום הדדי. מה שטוב באכזבות כאלה זה שהן לא כמו כאבי בטן.מהן אפשר להתעלם.
התעוררתי מהכאבים בערך באותו זמן שהגדולה נכנסה לחדר שלי. דיברנו קצת (מתברר שכשהיא קישרה בפייסבוק לשיר 'מגדלור' היא דווקא לא חשבה עלי..) וכשהיא הלכה הסתכלתי בפלאפון. שיחה שלא נענתה והודעה קולית חדשה מהמנחה שלי לעבודה בהיסטוריה. או-או. אחרי כמה דקות של כעס - על עצמי, על הפליטים הערבים והיהודים כאחד, על משרד החינוך, הבריאות, המדע והסביבה - חזרתי אליה. סיכמנו שלא אצליח להגיש בזמן ונפרדנו לשלום. כך הלכו לי חמש יחידות שנורא אהבתי, שהשקעתי עליהן המון ושכבר כמעט-כמעט סיימתי.
אהבתי את הנסיעות ליד בן-צבי ולספריה הלאומית. אהבתי לפתוח ספרים ולגלות עשרות דברים חדשים ומעניינים. אהבתי לכתוב אותם אחר כך ולגבש הכל לאמירה אחת. אהבתי לבוא אל המנחה שלי, כשבקיץ חיכתה אצלה כוס מים וקוביית שוקולד, ובחורף כוס תה בשבילי.
ואחרי שהתחיל מה שיש לי, אהבתי לחשוב שאצליח להגיש את העבודה שלי בכל זאת. עבדתי עליה בקצב של צב, קצת בכל פעם. בלילה ההוא במיון לקחתי את הספר שהייתי צריכה לסכם איתי, והתעקשתי שאת בדיקת הדם יעשו ביד ימין כדי שאוכל להמשיך לכתוב ביד שמאל.
זהו. אין עבודה בהיסטוריה. סיכמנו מתי ואיך אחזיר לה את כל הספרים שהשאילה לי, ואני צריכה לזכור להחזיר גם לספריית האולפ. זה כאב לב גדול, ואני מקווה שהוא האחרון שמחכה לי.
יום חדש התחיל עכשיו. אני עוד צריכה לענות לאסמס של חברה עצובה, ואולי גם להזמין אותה לציור בגירים וניחום הדדי. מה שטוב באכזבות כאלה זה שהן לא כמו כאבי בטן.מהן אפשר להתעלם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה