היום ה73.
אני לא יודעת אם הכאב מחמיר או נשאר אותו דבר, או אפילו אם כואב לי פחות. תמיד חשבתי שיש לי בעיה רצינית בהדחקה; אבל מתברר שהמוח יכול לשכוח הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. אני לא זוכרת את הכאבים שהיו לי אתמול, או את אלה שהיו לפני שעה. רק את אלה שיש עכשיו. כל הסימנים מראים שלאפנדיציט שלי יש עוד הרבה זמן לחיות, שזה נחמד. אני מכירה מישהו שקרא לתוספתן שלו 'אלברט' כשם חיבה. אני שוקלת לקרוא גם לשלי בשם, רק בגלל הקטע. מצד שני עברתי את שלב קריאת השמות לדוממים באזור כיתה ו', ואין בי הרבה רצון לחזור לגיל 12 העליז. בכל אופן נראה כאילו האפנדיציט פה כדי להישאר. ועם שם או בלי, אני מתחילה לחבב את האיבר המיותר הקטן.
הקטנה רצתה היום את המחשב הנייד שלי. אחרי משא ומתן מתמשך סיכמתי איתה שאם היא תמצא לי תעסוקה אחרת במיטה אני אתן לה את המחשב. היא הציעה שאצייר, והביאה לי את הבריסטולים והגירים שהמורה לאמנות נתנה לי כשרק התחיל להיות לי מה-שלא-יהיה-שיש-לי. אז ביליתי את היום בציור בגירים על בריסטולים שחורים. ציירתי צלליות של אדם יושב ישיבה מזרחית. ציירתי אש. ציירתי מים. ציירתי אויר. יצרתי הומאז' מעניין ל'צעקה' ואני אוהבת את התוצאה. כמובן שחצי מהתוצאה מרוח עכשיו על הכרית שהעפתי על הציור בטעות, כי אין לי ספריי לקיבוע גירים. אבל זה היה צהריים נחמד, והמתמטיקאי, המתבגרת ושתי הקטנות הצטרפו אלי כל אחד לכמה ציורים. הקטנה מאד אוהבת ציור מופשט. אחרי כמה דקות של הסתכלות היא אמרה לי 'הבנתי, צריך לצייר יפה ואם לא יצא טוב אז זה לא נורא כי זה יוצא יפה בכל זאת.'
ואז היא ציירה כובע, שנראה כמו אוטו, אבל אחרי שמוסיפים לו גלגלים הוא בעצם נראה כמו כלב, ואז היא ציירה מתחת הר עם פרצוף והחליטה שהכלב הוא בעצם כובע, אז היא הוסיפה נוצות.
כל האמנות הזו נתנה לי תקווה שיהיה לי תיק עבודות בזמן לבגרות המעשית באמנות, וגרמה לי להאמין שאולי המשפחה לא חסרת תקווה במה שנוגע למקצועות הומאנים. בשבת היה לנו ויכוח משפחתי בנוגע לעבודתו של מרסל דושאן, והטיעונים של אבא, בתמיכתה הנלהבת של המתבגרת, גרמו לי לפקפק בכך ברצינות. גם הקטנה, שלפני כמה שבועות הגדירה מוזיאון כ'מקום בו לא צריך להבין, אלא רק לומר שהכל יפה' הוסיפה לחשד שלי. אבל אולי יש עתיד באופק, והעתיד הזה מלא צבעים מנוגדים במקום במשוואות. מי יודע.
אחרי שהתלוננתי אתמול על מחסור חמור בסדרה 'האוס', חזרה הגדולה עם כל העונה השנייה שהיא השאילה מהדוד. אז היום נכנעתי ולקחתי ממנה את הדיסקים, וראיתי עונה שלמה ומדממת להפליא. גם גיליתי שפספסתי פרק אחד בפעם הראשונה והשנייה שעברתי על העונה. בכל אופן, התחזית למחר מלאה ב'ורוניקה מארס', ולא משנה כמה האוס מעניין. ואמנם זו הפעם העשירית שאני אומרת לעצמי את זה, אבל אני אגיד לי שוב: בלי סדרות רפואיות בשבילך כרגע. לא בריא לך.
אימא חזרה היום מהעבודה מלאה בסיפורים על אנשים שכאבה להם הבטן. מתברר שלחברים שלה קשה לשמוע סיפור מחלה בלי לתאר את החוויות שעברו עליהם, או על השכן, או על סתם מישהו ברחוב שהם ראו פעם, אבל כאבה לו הבטן אז בואו נספר את זה. לפחות בעבודה הסיפורים קשורים איכשהו לבטן, כי כבר הייתה לה חברה שאמרה שאולי יש לי אותה מחלה שהיתה לאחיינית שלה, ההיא עם כאבי הראש, נו. אז חברים של אימא מהעבודה, כן. אחת מהם עברה הרבה כאבי בטן ועברה המון בדיקות שכולן יצאו נקיות, עד שהיא החליטה ש'אדם צריך להיות הרופא של עצמו' (אחד המשפטים הבודדים שנשמעים בעברית הרבה יותר טוב מבאנגלית לדעתי.) והתחילה לשנות את התזונה שלה בהתאם לכאבים. הודעתי בתגובה שאני רוצה בכל זאת לעבור בדיקות שתצאנה נקיות, כל עוד הן לא פולשניות. ככה שהשלב הבא הוא כנראה בקשת הפנייה לCT, או כל דבר אחר שהרופאה חושבת שהגיוני להפנות אותי אליו.
חברה אחרת של אימא סיפרה שגם לה היה הליקובקטר כמו שלי, וכאב לה במשך שלושה חודשים ברחבי הבטן. אני לא חושבת שזה ההליקופטר, כי הרופאה תומכת בהנחה הזו ופעם שעברה בילינו שתינו בויכוח אם כואב לי אותו דבר או פחות. אני עדיין לוקחת אימפרדקס, כי אני ילדה טובה שעושה מה שאומרים לה, אבל תזכורת לעצמי: אל תשכחי להתעצבן כראוי כשימצאו לך משהו אחר.
האמת היא שיש משהו מציק בלשמוע על כאבי בטן של אחרים. גם אם כאבי הבטן שלהם בכלל ממוקמים בראש.
זהו, עוד יום עבר, גם אם פחות דרמתי ומלא סיפורי מתבגרים כמו יום האתמול. תזכורת מספר 2 לעצמי העתידית: אם אי פעם תעבדי עם מתבגרים (ואני מקווה שלא, בהתחשב בכך שכרגע את רוצה לעבוד בבתי כלא,) אל תשאלי אם החיים שלהם מתוחים - פשוט תניחי שהם כאלה. לא שאני חושבת שאני חיה חיים לחוצים, או שמתח גרם לי למחלה הזאת, אבל אתמול היה בלגן די רציני עם חברים שלי ולאורך כל הזמן הזה דמיינתי את הרופא הסיני שואל שוב ושוב שאלות על לחץ ומתח. כמובן שאז הכחשתי את כל המיוחס לי (ואחר כך הכחשתי בלי קשר, חה-חה. אני עדיין מחפשת בדיחה טובה על הרזון המגעיל הזה). הוא הרים גבה על הגרסה חסרת המתחים שלי למחלה שהתפרצה יום אחרי לילה ליד המיטה של סבא רבא בבית חולים, אבל אחרי כמה שאלות על זה עברנו הלאה. בסוף נפרדנו ממנו עם אבחנה מבריקה של 'חסימה של הצ'י של הכבד', שזה במילים אחרות אומר 'כואבת לך הבטן'.
________________
המטרה: להפסיק עם הכאב הזה.
הדרך: כנראה ארוכה. ומפותלת.
ולא לשכוח את התור לרופאה שיש רק ביום שישי, וגם אז זה לא לרופאה הרגילה. בהתחשב בביקור האחרון שלי אצלה, ההוא עם הוויכוח על רמת הכאבים, אני לא בטוחה שרופאה אחרת זו בעיה. מה שמצחיק ברופאה של יום שישי זה שהיא בהריון, וכשביקשתי ממנה הפנייה לאי-סבילות ללקטוז היא הסבירה לי שזה שני אזורים שונים לגמרי של כאב, והדגימה על הבטן הלא נגמרת שלה. זה לא נשמע משעשע עכשיו, אבל באותו זמן זה נורא הצחיק אותי.
אני לא יודעת אם הכאב מחמיר או נשאר אותו דבר, או אפילו אם כואב לי פחות. תמיד חשבתי שיש לי בעיה רצינית בהדחקה; אבל מתברר שהמוח יכול לשכוח הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. אני לא זוכרת את הכאבים שהיו לי אתמול, או את אלה שהיו לפני שעה. רק את אלה שיש עכשיו. כל הסימנים מראים שלאפנדיציט שלי יש עוד הרבה זמן לחיות, שזה נחמד. אני מכירה מישהו שקרא לתוספתן שלו 'אלברט' כשם חיבה. אני שוקלת לקרוא גם לשלי בשם, רק בגלל הקטע. מצד שני עברתי את שלב קריאת השמות לדוממים באזור כיתה ו', ואין בי הרבה רצון לחזור לגיל 12 העליז. בכל אופן נראה כאילו האפנדיציט פה כדי להישאר. ועם שם או בלי, אני מתחילה לחבב את האיבר המיותר הקטן.
הקטנה רצתה היום את המחשב הנייד שלי. אחרי משא ומתן מתמשך סיכמתי איתה שאם היא תמצא לי תעסוקה אחרת במיטה אני אתן לה את המחשב. היא הציעה שאצייר, והביאה לי את הבריסטולים והגירים שהמורה לאמנות נתנה לי כשרק התחיל להיות לי מה-שלא-יהיה-שיש-לי. אז ביליתי את היום בציור בגירים על בריסטולים שחורים. ציירתי צלליות של אדם יושב ישיבה מזרחית. ציירתי אש. ציירתי מים. ציירתי אויר. יצרתי הומאז' מעניין ל'צעקה' ואני אוהבת את התוצאה. כמובן שחצי מהתוצאה מרוח עכשיו על הכרית שהעפתי על הציור בטעות, כי אין לי ספריי לקיבוע גירים. אבל זה היה צהריים נחמד, והמתמטיקאי, המתבגרת ושתי הקטנות הצטרפו אלי כל אחד לכמה ציורים. הקטנה מאד אוהבת ציור מופשט. אחרי כמה דקות של הסתכלות היא אמרה לי 'הבנתי, צריך לצייר יפה ואם לא יצא טוב אז זה לא נורא כי זה יוצא יפה בכל זאת.'
ואז היא ציירה כובע, שנראה כמו אוטו, אבל אחרי שמוסיפים לו גלגלים הוא בעצם נראה כמו כלב, ואז היא ציירה מתחת הר עם פרצוף והחליטה שהכלב הוא בעצם כובע, אז היא הוסיפה נוצות.
כל האמנות הזו נתנה לי תקווה שיהיה לי תיק עבודות בזמן לבגרות המעשית באמנות, וגרמה לי להאמין שאולי המשפחה לא חסרת תקווה במה שנוגע למקצועות הומאנים. בשבת היה לנו ויכוח משפחתי בנוגע לעבודתו של מרסל דושאן, והטיעונים של אבא, בתמיכתה הנלהבת של המתבגרת, גרמו לי לפקפק בכך ברצינות. גם הקטנה, שלפני כמה שבועות הגדירה מוזיאון כ'מקום בו לא צריך להבין, אלא רק לומר שהכל יפה' הוסיפה לחשד שלי. אבל אולי יש עתיד באופק, והעתיד הזה מלא צבעים מנוגדים במקום במשוואות. מי יודע.
אחרי שהתלוננתי אתמול על מחסור חמור בסדרה 'האוס', חזרה הגדולה עם כל העונה השנייה שהיא השאילה מהדוד. אז היום נכנעתי ולקחתי ממנה את הדיסקים, וראיתי עונה שלמה ומדממת להפליא. גם גיליתי שפספסתי פרק אחד בפעם הראשונה והשנייה שעברתי על העונה. בכל אופן, התחזית למחר מלאה ב'ורוניקה מארס', ולא משנה כמה האוס מעניין. ואמנם זו הפעם העשירית שאני אומרת לעצמי את זה, אבל אני אגיד לי שוב: בלי סדרות רפואיות בשבילך כרגע. לא בריא לך.
אימא חזרה היום מהעבודה מלאה בסיפורים על אנשים שכאבה להם הבטן. מתברר שלחברים שלה קשה לשמוע סיפור מחלה בלי לתאר את החוויות שעברו עליהם, או על השכן, או על סתם מישהו ברחוב שהם ראו פעם, אבל כאבה לו הבטן אז בואו נספר את זה. לפחות בעבודה הסיפורים קשורים איכשהו לבטן, כי כבר הייתה לה חברה שאמרה שאולי יש לי אותה מחלה שהיתה לאחיינית שלה, ההיא עם כאבי הראש, נו. אז חברים של אימא מהעבודה, כן. אחת מהם עברה הרבה כאבי בטן ועברה המון בדיקות שכולן יצאו נקיות, עד שהיא החליטה ש'אדם צריך להיות הרופא של עצמו' (אחד המשפטים הבודדים שנשמעים בעברית הרבה יותר טוב מבאנגלית לדעתי.) והתחילה לשנות את התזונה שלה בהתאם לכאבים. הודעתי בתגובה שאני רוצה בכל זאת לעבור בדיקות שתצאנה נקיות, כל עוד הן לא פולשניות. ככה שהשלב הבא הוא כנראה בקשת הפנייה לCT, או כל דבר אחר שהרופאה חושבת שהגיוני להפנות אותי אליו.
חברה אחרת של אימא סיפרה שגם לה היה הליקובקטר כמו שלי, וכאב לה במשך שלושה חודשים ברחבי הבטן. אני לא חושבת שזה ההליקופטר, כי הרופאה תומכת בהנחה הזו ופעם שעברה בילינו שתינו בויכוח אם כואב לי אותו דבר או פחות. אני עדיין לוקחת אימפרדקס, כי אני ילדה טובה שעושה מה שאומרים לה, אבל תזכורת לעצמי: אל תשכחי להתעצבן כראוי כשימצאו לך משהו אחר.
האמת היא שיש משהו מציק בלשמוע על כאבי בטן של אחרים. גם אם כאבי הבטן שלהם בכלל ממוקמים בראש.
זהו, עוד יום עבר, גם אם פחות דרמתי ומלא סיפורי מתבגרים כמו יום האתמול. תזכורת מספר 2 לעצמי העתידית: אם אי פעם תעבדי עם מתבגרים (ואני מקווה שלא, בהתחשב בכך שכרגע את רוצה לעבוד בבתי כלא,) אל תשאלי אם החיים שלהם מתוחים - פשוט תניחי שהם כאלה. לא שאני חושבת שאני חיה חיים לחוצים, או שמתח גרם לי למחלה הזאת, אבל אתמול היה בלגן די רציני עם חברים שלי ולאורך כל הזמן הזה דמיינתי את הרופא הסיני שואל שוב ושוב שאלות על לחץ ומתח. כמובן שאז הכחשתי את כל המיוחס לי (ואחר כך הכחשתי בלי קשר, חה-חה. אני עדיין מחפשת בדיחה טובה על הרזון המגעיל הזה). הוא הרים גבה על הגרסה חסרת המתחים שלי למחלה שהתפרצה יום אחרי לילה ליד המיטה של סבא רבא בבית חולים, אבל אחרי כמה שאלות על זה עברנו הלאה. בסוף נפרדנו ממנו עם אבחנה מבריקה של 'חסימה של הצ'י של הכבד', שזה במילים אחרות אומר 'כואבת לך הבטן'.
________________
המטרה: להפסיק עם הכאב הזה.
הדרך: כנראה ארוכה. ומפותלת.
ולא לשכוח את התור לרופאה שיש רק ביום שישי, וגם אז זה לא לרופאה הרגילה. בהתחשב בביקור האחרון שלי אצלה, ההוא עם הוויכוח על רמת הכאבים, אני לא בטוחה שרופאה אחרת זו בעיה. מה שמצחיק ברופאה של יום שישי זה שהיא בהריון, וכשביקשתי ממנה הפנייה לאי-סבילות ללקטוז היא הסבירה לי שזה שני אזורים שונים לגמרי של כאב, והדגימה על הבטן הלא נגמרת שלה. זה לא נשמע משעשע עכשיו, אבל באותו זמן זה נורא הצחיק אותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה