כל כך הרבה לשתף, כל כך מעט רצון

עבר מספר ימים נעלם כלשהו מאז היותי חולה. אני ממשיכה להקפיד לא לספור את הזמן, מאז שעברתי בבכי את סף המאה יום. השבוע היה עמוס נורא מהרגיל:

את השבת ביליתי אצל חברה שלי, אחרי שטיילתי עד אליה ולא רציתי לחזור. אחרי שעשינו הבדלה, ואז עשינו עוד אחת רק עם נר דלוק הפעם, הלכנו למסיבת אירוסין של מדריכה לשעבר. בשבת לבשתי שמלה די מגונדרת שממש לא התאימה לאירוסין, אז לקחתי לה בגדים. עם נעלי העקב הלא מתאימות נאלצתי להסתדר איכשהו..

ביום ראשון נחתי, בשני קפצתי לאולפ לעזור בהכנות וסיימתי בבית של חברה, ובשלישי הלכתי לדבר עם המחנכת והיועצת על חזרה ללימודים, עם בטן או בלעדיה. הן קצת צחקו על זה שאני חושבת שבי"ב יש עוד לימודים, אבל בסוף סיכמנו שאני חוזרת בתנאי שאני מקבלת סיוע נפשי במקביל. אני מאד מאמינה בתנאי הזה, אז קיבלתי אותו. ברביעי נסעתי עם אימא והגדולה לים, וצפינו בעשרות אירופאים שבאו להתחמם קצת בחורף הישראלי. הם הסתובבו, צילמו כל דבר שזז, ועכשיו יש לי תחושה רעה שתמונות שלנו מופיעות במספר חשבונות פייסבוק מעבר לים.

היום הלכתי לגניקולוגית שתבדוק את הציסטה שמצאו לי בשחלה. חזרנו - איך לא - עם תוצאות תקינות לחלוטין, ואפילו נהדרות. יאי!

אני צריכה:

לעבוד על אנגלית

על היסטוריה

על היסטוריה

על היסטוריה

ועל אמנות.

לקנות מצעים חדשים. מיציתי את המבחר שיש בבית, ואני רוצה משהו כיפי. כמו מצעים לבנים עם ציורים שאפשר לקשקש ליהם בטושים מיוחדים. אם יש אולסטר כזה, למה לא טושים?

זה הזמן להתחיל להמשיך

היום הלא-יודעת-כמה-בבית. הפסקתי לספור. הספירה הזו היתה חביבה כשהמספרים היו באזור השלושים יום, ומשם היא רק עצבנה אותי. לא יודעת למה המשכתי לספור.
תוצאות הצליאק חזרו שליליות, והרופאה הציעה לי פיתרון בצורת אקמול. זה היה כל כך מעצבן. אבל האמת היא שנראה שאין פתרון ואין תשובות, ואני פשוט אאלץ ללמוד לחיות עם הכאב.
לפני שנה בערך חברה התייעצה איתי אם לצאת עם מישהו או לא, כי היא עלולה להיפגע. אמרתי לה שחיים בהם מפחדים מהכאב הם לא חיים. הם יצאו, והיא באמת נפגעה בסופו של דבר, אבל אני עדיין מאמינה שיש שני סוגי שחיינים: אלה שצפים ואלה שמעזים גם לצלול. תמיד תמכתי בסוג השני. הוא אמנם נפגע יותר, אבל הוא רואה את העולם; הוא חי. ופתאום תפסתי את עצמי מנהלת חיים שלמים מתוך פחד מפני כאב. באמת כואב לי לתפקד. אבל אני לא יכולה לתת לפחד לנהל את החיים שלי. זהו, אז ביומיים האחרונים חלמתי שאני נוהגת, למרות שאני לא יודעת לנהוג. ואני מאבדת שליטה על האוטו ומגיעה לביקורת דרכונים, ויודעת שהולכים להעניש אותי על שאני נוהגת בלי רישיון. בחלום השני אחותי הקטנה נוהגת בחלק מהדרך ואני ממש מפחדת, ומציעה להחליף אותה. אמנם גם אני לא יודעת לנהוג, אבל אני יותר רגועה כשההגה בידיים שלי.
וקמתי, ורק הרעיון נשאר: ההגה בידיים שלי.

לא יודעת עוד מה לעשות עם המסקנה הזו, אבל היום למשל אני אקפוץ לבית הספר למסיבה קטנה עם החברות. כנראה שאלמד לאט לאט להסתדר עם הכאב. במקביל יש גסטרולוג שיושב על התיק שלי וחושב איזו בדיקה לעשות. יש שתי אופציות: גסטרוסקופיה, או קולונסקופיה. שתיהן חודרניות ואת שתיהן הוא לא רצה לעשות לי כשבאנו אליו לפני חודש. הוא יתמודד.
ורפואה אלטרנטיבית על הדרך. אבל אין לי כוח לחשוב על זה עכשיו.

בשבוע שעבר התקשרה אלי אחת החברות שלי והתחילה לשאול איך היה הסי.טי וכאלה. התחלתי לענות לה, ובאמצע היא קטעה אותי ושאלה אם אימא שלי יכולה לעזור לה באיזה פרויקט לימודי. היה נחמד לגלות שבגלל זה היא התקשרה, ואני די כועסת עליה עכשיו. אני מבינה שלפעמים מתקשרים מסיבות אחרות. אבל עצבן אותי איך שהיא קטעה אותי. היה עדיף שהיא תשאל ישר על אימא שלי. אני שונאת שאלות שבאות מתוך נימוס נטו. וחוצמיזה, את חברה שלי. זה אמור לעניין אותך.

מאה ימי מחלה.

היום המאה.
לא עדכנתי כאן מלא זמן, מהסיבה הפשוטה של חוסר רצון בולט מצידי. עם הזמן גיליתי שרק לאנשים עם חיים יש סיבה לעדכן כל יום. ולי, כזכור, יש מחסור בולט בחיים.
אז מה היה לנו?

סריקת סי.טי אתמול. התוצאות תגענה עוד יומיים, ואני מקווה שעד אז תחושות הלוואי תתפוגגנה. אני מרגישה כרגע כאב ראש נוראי, וכל אתמול הייתי מבולבלת בצורה מעצבנת כזו. נאלצתי להתאמץ כדי להרכיב משפט הגיוני, ובשביל פטפטנית כמוני זה לא פשוט. אבל גם ככה לא היו לי יותר מדי כוחות להקצות לדיבור. בסוף קנינו לי חותלות וגרביונים ולק בצבע כתום זוועתי וחזרנו הביתה. ישנתי משהו כמו 14 שעות, וקמתי עם כאב נוראי וזיכרון מטושטש של אחות שאומרת לי לשתות הרבה אחרי הסי.טי. אוופס. אז היום אני עם כאב קל באזור הכליות ועם בקבוק מים צמוד. ועם כאב בטן, אבל זה כבר משעמם.

רופא אנדוקרינולוג ביום ראשון. הרופאה הפנתה אותי אליו בלי קשר לכאבי הבטן, פשוט כי המשקל שלי הדאיג אותה. זה היה בימים היפים בהם שקלתי 47.5, אבל היא דאגה בכל זאת. אז הלכנו לרופא, שלא הבין למה באנו אליו בכלל. הוא אמר שזה מבנה הגוף שלי ואין מה לעשות, מסתמן שלתרום דם זה לא אחד מהדברים שאני יכולה לעשות עם חיי. לפחות בינתיים.

בין יום ראשון לשני ישנתי בדירה של הגדולה. היה כיף איתה. כמובן שביום היחיד בו באתי אליה היא החליטה לישון בתשע בערב, אבל ככה החיים, אני מניחה.

היום היה לי מורה פרטי בבית, כדי לעזור לי עם אנגלית. הוא חלק מאירגון בשם 'תללים' שעוזר לילדים חולים להשלים שיעורים. בטופס ההרשמה יש סעיף לילדים בגיל הגן, ואמרתי לו שזה נורא עצוב, אבל הוא אמר שרוב הילדים שאליהם הוא מגיע הם פשוט עם שברים בגפיים. אני מניחה שזה יותר בסדר.

רק בריאות לנו, והצלחה במשימה הבלתי אפשרית מחר של נסיעה לחיפה!

היום אני שמחה, ולא יודעת למה.

היום ה94 עבר עלי בסימן של עשייה.
קמתי בבוקר, אכלתי קציצות דג וניסיתי להבין מה החתולה רוצה ממני. הפתעה גדולה - היא רצתה את הקציצה. ושאמלא לה את קערת המים.
אחר כך הלכתי אל המורה לאמנות והמשכנו לפתח את הפרוייקט. היא נתנה לי שיעורי בית, ואני ממש מקווה שיצא לי טוב. יש לי המון רעיונות לא רעים. חזרתי ממנה והקלדתי שני דפים בעבודה בהיסטוריה, עניתי על שאלות באנגלית והמשכתי לפתח את הרעיונות האמנותיים שלי.
ואז החלטתי לקפוץ לאולפנה. החברות העליזות שלי קיבלו אותי בשירי חתונה, וגרמו לכל הט'תיות לסובב ראשים כדי לברר מי השמיניסטית שהתארסה. איזה פדיחות.
זהו, עכשיו אני מלאת כאבים ואדרנלין בו זמנית. זה מרגיש ממש מוזר.

בדיקת לקטוז

היום ה93. קמתי בבוקר ונסעתי עם אימא לבדיקת לקטוז. הבדיקה נקבעה לשעה תשע, והגענו בלחץ בתשע ושש דקות, מקוות לא לראות את הרופאה נועלת את הדלת בדרך הביתה. כמובן שזה לא קרה, כי מתברר שלבדיקה יש שלושה סבבים, ולפעמים אפילו ארבעה: בהתחלה נושפים לתוך מכשיר. ואז שוברים את הצום עם נוזל מגעיל בטעם גבס, ומחכים ארבעים דקות. נושפים שוב. מחכים שוב. נושפים שוב, ואם הערכים לא קופצים לשמיים זה הזמן לומר שלום ולהתראות. אם יש שינוי בין הבדיקות אז מחכים עוד פעם, לבדיקה נוספת.
אצלי לא היה שינוי, ככה שהיה בסדר. באתי-נשפתי-הלכתי (לקניות, בין בדיקה לבדיקה. וחזרתי כדי לנשוף שוב.) ואז קניתי לי מאפה גבינה, סתם כי אני יכולה. אז זהו, הסוף לחיי הפרווה שלי. מותר לי חלבי, ובבית הצמחוני שלי זו בשורה נהדרת.

לזכור:
- לדבר עם החברות. התחלתי להבין גם את הצד שלהן, והן מתחילות להבין את הצד שלי. השאלה היא מה הלאה.
- לבקש מאבא להוציא לי את האישור הרפואי מהדואר. אני מתחילה ממש להיות צריכה את כל הקטע הזה של מורים פרטיים.
- להזכיר לאימא לקחת התחייבות מקופת החולים לסי טי. או לקחת כזו בעצמי.
- להתקשר למורה לאמנות, ולקבוע איתה המשך עבודה על הפרוייקט.
- עבודה בהיסטוריה.
- להדפיס לי לוח שנה גדול. או למחוק את כל ההודעות שיש על הלוח בחדר שלי, ולהפוך אותו ליומן.

דרושה לי חברה

היום ה92 בבית. החודש הרביעי מתחיל לו.

אתמול הלכתי לקניון עם אימא והגדולה, ובסוף קניתי גם שמלה וגם נעליים. כיף! בצעד של השלמה עם העובדה שגם בחתונה הזו לא ארקוד, קניתי לי נעלי עקב. בדיוק כמו שחשבתי שאעשה. השמלה היא אפורה, וקצת סבתאית, אבל אני אוהבת אותה בכל זאת.

מחר יש בדיקת סבילות לקטוז. אני צריכה לזכור לצום.

בשבת חטפתי דיכאון נוראי מכל הבלגן סביב המחלה, והאכזבה מהחברות שכמעט ולא באות לבקר ובכלל, דיכאון כללי. שכבתי לי במיטה ובכיתי במשך שעות. זה היה נוראי. אז החלטתי עכשיו פשוט לקרוא לחברות במקום לצפות מהן לבוא מעצמן. סימסתי לשלוש חברות אתמול. אחת אמרה שהיא תבוא, אחת באמת באה ואחת התנצלה ואמרה שהשבוע הזה עמוס לה, אבל שהיא תנסה בכל זאת. אמרתי לה שהיא יכולה גם לבוא בשבוע הבא, או בזה שאחריו, או בזה שאחרי שניהם...אני לא הולכת לשומקום. היא צחקה. אבל החברות הטובות מאכזבות אותי. אם לפני כמה פוסטים תהיתי איך אשמור איתן על קשר בשירות, עכשיו השאלה עברה מ'איך' ל'האם'. כי אולי אני כבר לא ממש רוצה לשמור איתן על קשר. אז הן אמנם יכולות לטעון שהן באמת היו רוצות לבוא ולצערן הן נורא עסוקות, אבל איכשהו אני לא קונה את זה. לבוא לבקר שלוש פעמים בשלושה חודשים לא מעיד על עומס, אלא על סדר עדיפויות מסוים. סדר עדיפויות מהסוג ש - מה לעשות - מעליב אותי. שנה שעברה נעדרתי מבית הספר לשבוע, וכשחזרתי נתתי להן על הראש על חוסר ההתייחסות. עכשיו אני חושבת ששבוע זה עוד הגיוני לא להרים טלפון, או לסמס או משהו. אבל שלושה חודשים זה לא. כבר נזפתי בהן פעם אחת, ואני לא בטוחה שאני רוצה לנזוף בהן שוב. לפעמים צריך לדעת להפסיק להלחם ופשוט לקבל את זה. יכול להיות שאנחנו חברות כי נוח לנו שיש לנו אחת את השנייה, וברגע שהלכתי כבר פחות נוח להיות חברה שלי, אז מפסיקים.  יכול להיות שהן לא יודעות כמה ביקור יכול לשמח אותי. אני כבר לא יודעת, ולהמציא תירוצים בשמן זה נראה לי טפשי להפליא. התפקיד שלהן זה למצוא תירוצים. התפקיד שלי זה להבין, או להפסיק להבין כי זה כבר מוגזם ממש.

דרושה לי חברה. כזו שלא תעלם דווקא כשאני צריכה אותה.

את היום ה89 בבית אני בכלל מעבירה בבית של סבתא.
אתמול הלכתי אל הדודה והוצאתי את הבנות שלה לטיול קצר. אחת מהן התחילה רק לאחרונה לאהוב אותי, ואני נהנית מכל דקה איתה. היא אפילו חייכה אלי אתמול.
ואז הלכתי למסיבת יומולדת, ולערב קריוקי. איזה כיף