סוף עונת הבגרויות

שבת חברות שקטה מאחורי, ואפשר להסתכל קדימה אל השבוע הבא. בתכנית : 2 בגרויות אחרונות. וזהו.
עשיתי את זה.
הצלחתי תוך כדי הבחילות, הכאבים והחולי להשלים חומר של שמונה חודשים ולגשת לכל המתכונות, לקבל ציוני מגן עוברים (הישג שאני בהחלט רושמת לזכותי ולא לזכות המורים שלי, שבמקרה הטוב עיגלו לי את הציון בעוד שתי נקודות) ולגשת לבגרויות.
האם עברתי את כולן? לא יודעת. אני אצטרך להתאמץ מאד כדי לא לעבור, כי נכון לעכשיו המגן הנמוך ביותר שלי הוא 80.  נשאר עוד המגן בהיסטוריה שיגיע עוד יומיים, אבל יש לי תחושה די טובה.

לפני עוד קביעת תור לגסטרוסקופיה, ולעבור צילום כלשהו עם בליעת בריום כדי להוכיח שאני סתם ממציאה את הבחילות, כמרמז הרופא שלי. קבעתי כבר תור לצילום, אבל הוא יצא על י"ח בתמוז, וצריך צום של 12 שעות לפניו. אז לצום עוד 12 שעות אחרי שצמתי כבר את צום י"ז בתמוז זה סיפור. דחיתי בשבועיים את הבדיקה. ועל זה אמא הגיבה: רגע, חשבת שתצומי בי"ז בתמוז? מה פתאום שתצומי?
אז מתברר שהחיים מתחת ל45 קילו לא כוללים צומות.
בכל מקרה ביום שאחרי הצום מתוכננת מסיבה לי לכבוד סיום הבגרויות. בליעת בריום בהחלט עלולה היתה לפגום במסיבתיות של זה, ככה שיצא טוב.

בימים האחרונים אני אוכלת-שותה בעיקר שייקים של פירות. זו היתה הברקה של אמא, ומיד קנינו בלנדר וניסיתי. הכנת שייקים משלבת בצורה מעולה בין המחסור שלי בסוכרים למחסור שלי באתגרים,  ועכשיו יש לי אתגר קולינרי נחמד להפליא בכל פעם שאני חושבת על קומבינציה לשייק ועל איך לשפר אותה.

סופשנה

ביום שישי היה טקס סיום י"ב. כולן שמחו והתרגשו נורא, ורק אני לא. כי איך אפשר לסיים שנה שלא התחלתי בכלל? ומה בעצם אני מסיימת פה, אם עוד נשארו לי בגרויות ומחלות? מה אני בעצם חוגגת?

היינו צריכות להביא להורים מכתב תודה. וניסיתי לכתוב, אבל ההרגשה שאני לא מסיימת כלום הכתה בי כל הזמן, ובמקום לכתוב בכיתי. בכיתי כשהתארגנתי לטקס. בכיתי בדרך. בכיתי כשהמחנכת חיבקה אותי ואמרה 'חתיכת שנה, אה?'. אחר כך בכיתי עוד קצת.

מבחינתי, הלכה לי שנה מהחיים. הייתה לי שנה שבה לא עשיתי כלום בעצם. הייתי תלויה לגמרי במשככים כשהיו לי ובמיטה עד שמצאו את המשככים הנכונים. החברים היחידים שהיו לי באו דרך הפייסבוק והפלאפון, ובכמה פעמים ספורות טרחו גם לבקר. 

לא הייתי חלק מהשכבה. לא בכשרונות צעירים ולא בהצגה ולא באירועי הפורים ולא בטיולים. כשבאתי הייתי אורחת לרגע ולא יותר. אז לסיים את השנה עם השכבה? למה? איזו שנה? איזו שכבה?

ביום שלישי יש עוד מסיבה. ואני נורא מתלבטת אם לבוא או לא.

להיות בת 18

"אין לך יעדים בחופש? איך זה? אני תמיד מציבה לי יעדים."

-כן? כמו מה?

"בחופש של ט' זה היה לעלות ל4 יחידות מתמטיקה. בחופש הקודם היעד היה העבודה בהיסטוריה.."

-והחופש הזה?

"להיות בריאה."

-הממ. כמה ימים את חולה, אמרנו?

235 ימים. כלומר 33 שבועות. שמונה חודשים וקצת. 

כלומר הרבה, הרבה יותר מדי.

היום היה יום של אוכל. לא אכלתי המון, אבל אכלתי לאורך כל היום ככה שיש לי לפחות את ההרגשה. עשיתי שום דבר עם עוד קצת כלום, ואז הבסט באה וחגגנו לי יומולדת.ראינו הנסיך הפרסי וסרטון יומולדת עם תמונות מפדחות שלי ואת פרק הסיום של איך פגשתי את אמא ואת כל התמונות שהיא הספיקה להעביר לגלקסי שלה, רק כי התלהבתי שאני מצליחה להשתמש בו. והיא קנתה לי כרית מסג' שהמסג' לא ממש עובד, אבל אפשר לשמוע דרכה מוזיקה וזה ממש מגניב. שיהיה לי להירגע קצת :-)

חגיגות יומולדת זה קטע. כל שנה אני עושה טררם שלם מהיומולדת שלי, ודווקא השנה לא היה לי מצברוח לזה. כל שנה לא עושים יותר מדי בלגן מהיומולדת שלי, ודווקא השנה כן. אני חושבת שחגיגות 18 מתחרות רק בחגיגות של יום ההולדת הראשון בחיים, וגם אז הן מנצחות.

אז מה זה אומר להיות בת 18?

ידיד קצת פילוסוף התקשר ושאל אותי את זה. והתחלתי לדבר על הדברים הרגילים, ופרספקטיבה ושמעכשיו יהיה פער בין האידיאלים למעשה, ואיך מדביקים פער כזה וכל מיני. ואז הוא קטע אותי. 

"שמונה עשרה זה אומר שאת צריכה להיות כבר ילדותית. כי אם לא עכשיו אז אבוד לך. תפסיקי לחשוב כבר!"

אז מתברר שאני לא טובה בלא לחשוב. כמו כששאלתי מישהי איך נהיים ספונטנים, והיא צחקה שאני מחפשת מדריך בחמישה שלבים או יותר, אבל האמת היא שכן, זה מה שחיפשתי. אני לא מהבליינים הקלילים האלה. מעולם לא הייתי.

להיות בת 18 זה אומר לקחת אחריות. בשנה האחרונה אמא טפטפה לי את האחריות על עצמי לאט לאט, ועכשיו אני כבר לגמרי אחראית. כמו שאמר הרופא, אם אני לא משתפת את ההורים במסקנות מהשיחה איתו הם לא ידעו שדיברתי עם הרופא. לו אסור כבר להרים אליהם טלפון. 

וזה לא כל כך שונה ממקודם, כי גם אז אם לא שיתפתי לא היו יודעים. את הכאבים והבחילות שלי רק אני מרגישה, וכמו שגיליתי לפני כמה ימים - אם אני לא משתפת אנשים חושבים שהכל בסדר. ואז הם יוצאים איתי לאיזו עיר ואני יושבת מול אוכל במסעדה ולא אוכלת, ולי זה נראה נורמלי והם נבהלים פתאום.

להיות בת 18 זה להבין שאת חלק ממשהו שגדול ממך בהרבה, וספק אם אי פעם תביני אותו לעומקו. מערכות אידיאלים שלמות נוצרו סביבך, ואת יכולה רק לשאוף לפעול לפיהן. אבל את עדיין חלק. יש לך את עצמך ואת רגעי הניתוק שלך והחזרה והכיף והמרד, והלהתעצבן כל פעם מחדש על השורה 'ללכת כי כולם הולכים, מה זה בעצם משנה' כי כולם זו לא סיבה והכל משנה ומזה זה השטויות האלה. ללמוד לאזן בין ה'חלק' ל'חלק מ' זה אחד השיעורים הגדולים שעוד מחכים לי. 

ואני מחכה לו.

להיות בת 18 זה להתחיל את המיתון. הפער בין מה שאני מצפה מאחרים למה שאני מצפה מעצמי חייב להתחיל לגדול, כי אני לא יכולה להשאיר את הציפיות מאחרים כל כך גבוה, ואחרים הם סיבה גרועה להנמיך את אלה שיש לי מעצמי. להפסיק לשבור עולם כדי לבנות חדש במקומו, ולהתחיל להדביק טפטים, ולנסות לייפות מה שיותר מסביבי. 

להיות בת 18 אומר להיות מציאותית. להפסיק להיות דרוכה מכל רגע בה המציאות עלולה להתנפץ בפנים, כי לא חיים ככה, אבל להבין שהיא בהחלט יכולה. להבין שמוות זה חלק מהחיים וגעגוע זה חלק מהחיים ואהבה וביטחון זה חלק מהחיים. לא מצפים לרע, כן מצפים לטוב, וחיים במציאות שפה ולא במין מציאות אלטרנטיבית.

להיות בת 18 זה אומר לשחרר חלומות. אני כבר לא אהיה כל מה שחלמתי להיות, ואני שמחה שזה ככה. אני אוהבת כשהחלומות שלי גדולים ממני, ולא להקטין אותם מראש כך שיתאימו לי לגודל. אבל חלומות לא עומדים בפני עצמם. ולהגשים חלום רק כי חלמתי אותו זו טעות. 

להיות בת 18 זה אומר לשחרר אנשים. לא כולם בוחרים בדרך בה אני בחרתי, וזה עצוב וכואב ולגיטימי. לנסות לתקן אנשים זו טעות. להתבאס עליהם זו גם. לאהוב אותם בגלל מי שהם, וגם בגלל מי שהם יכלו להיות, למרות שאלה שני דברים שונים. הרי לא הייתי רוצה שהם יתאימו את החלומות לגודל שלהם..

להיות בת 18 זה לקום כל בוקר ולהבין שאני חיה את החלום. אני בגיל המדויק בו כדאי להיות.

עוד דקה אני נעלמת

וכך ממשיכה לה המחלה.

הגעתי למצב מאד נחמד של אין משככים ואין כאבים, רק מה - אין גם אוכל. כשכן ניסיתי לאכול משהו הייתה לי בחילה נוראית. וכך כעבור מספר לא מאד מכובד של שבועות צללתי אל המשקל של לפני גיל 12. הלכתי לרופא, כי אני רעבה. הרופא ביקש שאראה פסיכולוג, כי אני רזה. הוא הראה לי את עקומת המשקל שלי מגיל 12, והבנתי למה הוא רוצה שאראה פסיכולוג. זה נראה לא טוב כשנערה בת שמונה עשרה מרזה כל כך הרבה.

הנתורופת שהלכנו אליו לפני כמה חודשים אמר לי ישר בהתחלה שהכי חשוב לא להאמין לרופאים שאומרים שהכל בראש שלך. אני מזכירה את זה לעצמי מפעם לפעם כשיש מולי אוכל שאני נורא נורא אוהבת ואני פשוט לא מצליחה לאכול אותו. לאכול בכוח זה סוג מסוים של פתרון; אבל אני לא מצליחה לעשות את זה. וכך עוברים הימים, ומיום ליום אני מרזה יותר ויותר. סחרחורות, חולשה, קול שהולך ומונמך לו...הצלחתי גם להגיע לשפל חדש כשביקשתי מחברה לפתוח לי פקק של בקבוק, כי אני לא הצלחתי.

עוד דרישה של הרופא זה שאבוא להישקל כל שבועיים, כך שתהיה ביקורת מסוימת על המשקל שלי. זה המקל. ובתור גזר הוא נתן לי שוקולד - או, לפחות, אישור לאכול כמה דברים מזיקים שאני רק רוצה, העיקר לאכול. וכמובן עוד בדיקות. לו היה שואל אותי הייתי חוסכת לו ומספרת שהתוצאות תצאנה תקינות. אולי טוב שהוא לא שאל. את הבדיקות והפסיכולוג הוא אמר לי לדחות לאחרי הבגרויות, ובינתיים הכי חשוב לשמור על שגרה. בדרך-לא-דרך אני מצליחה בינתיים לגשת לכל הבגרויות שלי (חוץ מזו בספורט..) ולקבל ציונים לא רעים. בינתיים המבחן הכי נמוך שלי חזר עם ציון 83. אבל הכל עוד יכול להשתנות ברגע שהמורה ללשון תחזיר לי את המתכונת.

הצהריים הלכתי עם אמא לקניות. קנינו בערך חצי מכולת ועוד קצת חנות ירקות. מתברר שלאכול עם העיניים זה לא מספיק. אני עדיין רעבה.

i rather feel pain than nothing at all

שלוש ועשרים לפנות בוקר, ואני עדיין ערה. יש לי תחושה שגם הבוקר אראה  את הזריחה מהחלק הלא נכון שלה. מדהים כמה נהייתי עבד לכאבים שלי. אני עייפה, אני עצבנית וכואב לי כואב לי כואב לי. 

כאב ראשון הוא בקיבה החביבה שלי, שמנסה עוד להחלים לה מההליקופטר המרושע. בערך עוד חודשיים היא אמורה לסיים את התהליך הזה בשלום, וליהודים תהיה אורה ושמחה וששון ויקר. ז"א, בהנחה שהכאב השני יטופל.

הכאב השני הוא בבטן התחתונה, שם אני מרגישה דברים כמו את מלוא משקלה של החולצה כשהיא נוגעת בבטן, או של המים כשאני מתעקשת להתקלח משום מה. אחרי שבדיקת הצליאק יצאה שלילית הרופאה התקשרה אלי ואמרה לי לקחת אקמול ולהתמודד. אז לקחתי אקמול והלכתי להתמודד. חזרתי אחרי תשע שעות עם כאבים שיכולים לשבור כמה שיאים אולימפים, ואם לא לשבור שיאים, אז לפחות אותי.

האמת שבחודשים האחרונים גיליתי על עצמי שאני ממש חלשה פיזית, אבל ממש חזקה נפשית. כשהכאבים התחילו הייתה לי בראש רשימה של כל האנשים שאני מכירה ויכולים היו להתמודד עם המצב הזה הרבה יותר טוב ממני. עכשיו הרשימה הזו לא קיימת יותר. כי אולי יש כאלה שיתמודדו עם התיק הזה יותר טוב, אבל התיק הזה הוא שלי, ההתמודדות הזו היא שלי, ואני  עושה את ההכי טוב שלי. וההכי טוב שלי זה בדיוק מה שצריך כדי להתמודד עם התיק הזה שלי. 

בכל אופן, עכשיו אני כבר פחות בטוחה בזה. אולי כי פחות אכפת לי. כבר שבוע עבר מאז שהכאבים עלו דרגה, ובשבוע הזה 'ניצחון' נחשב כל שעה שהצלחתי להעביר. אני חיה לי מיום ליום, ולא הרבה מעבר.

והכאב השלישי הוא בלב. קראתי הרבה על חולי כאב, ומתברר שבידוד חברתי זו פשוט אחת מתופעות הלוואי של כאב שנמשך חודשים, אבל לא האמנתי שהחברות ינטשו. לא ככה.  והן ממשיכות לתת לי את המשפטים הכי מעצבנים נוסח 'נסי לדמיין שאת במקומנו'. בשלב מסוים הערב תפסתי את עצמי תוהה בנות כמה הן בכלל. חברות שמתנהגות כמו בנות 12 היו לי כשהייתי בת 12. אני באמת לא צריכה חברות כאלה עכשיו. מצד שני, נראה שברירת המחדל היא להיות בלי חברות. מצד שלישי, אני לא חושבת שזה רעיון גרוע כל כך. לפחות ככה אין מי שאחרי יום אחד של קצת צינון יגיד לי שאוי, כמה הוא מזדהה איתי. כאילו שאני מייצגת את הכאב שבעולם וכל מי שנדקר לרגע ישר מבין מה עובר עלי.

מבין - ויכול לתת לי ביקורת. מילא הרופאה, אבל כשגם חברים שלי מתחילים למלמל שאני מגיבה יתר על המידה, ושאנוח קצת, ושקצת כאב זה לא נורא - בא לי לצרוח. 

כשחושבים על זה, בא לי לצרוח גם בלי זה. אני עוד לא רגילה לרמה החדשה של הכאבים. ואני עייפה; הו, כמה שאני עייפה. אני חושבת שאם בשבוע וחצי הקרובים (כלומר, עד אחרי הבדיקה הבאה שתצא תקינה, כי הן תמיד יוצאות תקינות,) רמת הכאבים לא תרד בצורה דרמטית, אני אבקש להתאשפז בבית החולים ולא אסכים לצאת עד שיתקנו את זה כבר. 

יש לי חברה שלא עושה עם עצמה הרבה בחיים כרגע. כמו שהיא מגדירה את זה, גם היא חיה לה מיום ליום. ההבדל בינינו הוא שהיא בהריון כרגע. כל יום שהיא מעבירה בחוסר מעש הוא אמנם יום שיכול היה להיות מנוצל טוב יותר, אבל הוא לא בזבוז מוחלט. העובר שלה גדל היום בעוד קצת. ועוד קצת. וכבר מתחיל לפתח מוח ולב וריאות והכל. 

אני חושבת שזה קצת כמו לשוט בקייאקים ולהפסיק לחתור מתישהו. כשהקייאק שלך מתקדם, זה לא כל כך משנה שאת לא חותרת. הוא מתקדם בכל זאת. אבל כשהוא רק נחבט לו בגדה, זה מתסכל. 

לא נורא לי הכאב שבקיבה. אני יודעת שעם כל יום שעובר היא מחלימה עוד קצת, וגם אם זה כואב, בסוף יהיה פשוט יותר ובריא יותר ואוכל לאכול חצילים יותר. אבל הכאב בבטן האחרת פשוט חובט בי שוב ושוב, וכולם חותרים ורק אני תקועה פה. 

בראש שלי מתנגן השיר pain של three days grace. אולי בכל זאת אני מעדיפה לכאוב עם כל הערה מפגרת של חברה מאשר למשוך בכתפיים באדישות.

כל כך הרבה לשתף, כל כך מעט רצון

עבר מספר ימים נעלם כלשהו מאז היותי חולה. אני ממשיכה להקפיד לא לספור את הזמן, מאז שעברתי בבכי את סף המאה יום. השבוע היה עמוס נורא מהרגיל:

את השבת ביליתי אצל חברה שלי, אחרי שטיילתי עד אליה ולא רציתי לחזור. אחרי שעשינו הבדלה, ואז עשינו עוד אחת רק עם נר דלוק הפעם, הלכנו למסיבת אירוסין של מדריכה לשעבר. בשבת לבשתי שמלה די מגונדרת שממש לא התאימה לאירוסין, אז לקחתי לה בגדים. עם נעלי העקב הלא מתאימות נאלצתי להסתדר איכשהו..

ביום ראשון נחתי, בשני קפצתי לאולפ לעזור בהכנות וסיימתי בבית של חברה, ובשלישי הלכתי לדבר עם המחנכת והיועצת על חזרה ללימודים, עם בטן או בלעדיה. הן קצת צחקו על זה שאני חושבת שבי"ב יש עוד לימודים, אבל בסוף סיכמנו שאני חוזרת בתנאי שאני מקבלת סיוע נפשי במקביל. אני מאד מאמינה בתנאי הזה, אז קיבלתי אותו. ברביעי נסעתי עם אימא והגדולה לים, וצפינו בעשרות אירופאים שבאו להתחמם קצת בחורף הישראלי. הם הסתובבו, צילמו כל דבר שזז, ועכשיו יש לי תחושה רעה שתמונות שלנו מופיעות במספר חשבונות פייסבוק מעבר לים.

היום הלכתי לגניקולוגית שתבדוק את הציסטה שמצאו לי בשחלה. חזרנו - איך לא - עם תוצאות תקינות לחלוטין, ואפילו נהדרות. יאי!

אני צריכה:

לעבוד על אנגלית

על היסטוריה

על היסטוריה

על היסטוריה

ועל אמנות.

לקנות מצעים חדשים. מיציתי את המבחר שיש בבית, ואני רוצה משהו כיפי. כמו מצעים לבנים עם ציורים שאפשר לקשקש ליהם בטושים מיוחדים. אם יש אולסטר כזה, למה לא טושים?

זה הזמן להתחיל להמשיך

היום הלא-יודעת-כמה-בבית. הפסקתי לספור. הספירה הזו היתה חביבה כשהמספרים היו באזור השלושים יום, ומשם היא רק עצבנה אותי. לא יודעת למה המשכתי לספור.
תוצאות הצליאק חזרו שליליות, והרופאה הציעה לי פיתרון בצורת אקמול. זה היה כל כך מעצבן. אבל האמת היא שנראה שאין פתרון ואין תשובות, ואני פשוט אאלץ ללמוד לחיות עם הכאב.
לפני שנה בערך חברה התייעצה איתי אם לצאת עם מישהו או לא, כי היא עלולה להיפגע. אמרתי לה שחיים בהם מפחדים מהכאב הם לא חיים. הם יצאו, והיא באמת נפגעה בסופו של דבר, אבל אני עדיין מאמינה שיש שני סוגי שחיינים: אלה שצפים ואלה שמעזים גם לצלול. תמיד תמכתי בסוג השני. הוא אמנם נפגע יותר, אבל הוא רואה את העולם; הוא חי. ופתאום תפסתי את עצמי מנהלת חיים שלמים מתוך פחד מפני כאב. באמת כואב לי לתפקד. אבל אני לא יכולה לתת לפחד לנהל את החיים שלי. זהו, אז ביומיים האחרונים חלמתי שאני נוהגת, למרות שאני לא יודעת לנהוג. ואני מאבדת שליטה על האוטו ומגיעה לביקורת דרכונים, ויודעת שהולכים להעניש אותי על שאני נוהגת בלי רישיון. בחלום השני אחותי הקטנה נוהגת בחלק מהדרך ואני ממש מפחדת, ומציעה להחליף אותה. אמנם גם אני לא יודעת לנהוג, אבל אני יותר רגועה כשההגה בידיים שלי.
וקמתי, ורק הרעיון נשאר: ההגה בידיים שלי.

לא יודעת עוד מה לעשות עם המסקנה הזו, אבל היום למשל אני אקפוץ לבית הספר למסיבה קטנה עם החברות. כנראה שאלמד לאט לאט להסתדר עם הכאב. במקביל יש גסטרולוג שיושב על התיק שלי וחושב איזו בדיקה לעשות. יש שתי אופציות: גסטרוסקופיה, או קולונסקופיה. שתיהן חודרניות ואת שתיהן הוא לא רצה לעשות לי כשבאנו אליו לפני חודש. הוא יתמודד.
ורפואה אלטרנטיבית על הדרך. אבל אין לי כוח לחשוב על זה עכשיו.

בשבוע שעבר התקשרה אלי אחת החברות שלי והתחילה לשאול איך היה הסי.טי וכאלה. התחלתי לענות לה, ובאמצע היא קטעה אותי ושאלה אם אימא שלי יכולה לעזור לה באיזה פרויקט לימודי. היה נחמד לגלות שבגלל זה היא התקשרה, ואני די כועסת עליה עכשיו. אני מבינה שלפעמים מתקשרים מסיבות אחרות. אבל עצבן אותי איך שהיא קטעה אותי. היה עדיף שהיא תשאל ישר על אימא שלי. אני שונאת שאלות שבאות מתוך נימוס נטו. וחוצמיזה, את חברה שלי. זה אמור לעניין אותך.